יושבת אצלו במרפסת, מושב קטן – כולם מכירים את כולם. הבית שלו נמצא על הכביש הראשי.
פעם, כשהיינו ילדים, היה לנו משחק "לשנוא את האיש" – בוחרים מישהו אקראי, מישהו שמכירים או סתם מישהו שעובר ברחוב, ומספרים אחד לשני למה אנחנו שונאים אותו – סתם ממציאים סיפורים. אצלו זה לא משחק, זו דרך חיים.
על כל אחד שעובר יש לו דיעה, ובד"כ לא חיובית ממש "הוא נוראי" "אוי, אני לא יכול לסבול אותה" "איזה בן אדם מעצבן", יש כאלה שהוא לא מדבר איתם כבר שנים.
אני כל כך אחרת ממנו. מישהו צריך לעשות רצף של אירועים או לפגוע בי ממש קשה כדי שלא אוהב אותו.
אף פעם לא אמרתי לו, אבל זה די כואב לי באוזן. לפעמים בא לי להגיד לו – למה, היא דווקא נראית נחמדה, או אפילו – ספר לי משהו אחד טוב עליה, אבל אני שומעת ועוברת הלאה. כשהוא מתחיל עם השנאה שלו זה גורם לי לחשוב איזה מזל שאני לא כזו, כמה הרבה יותר נעים לחיות בתפיסה שהעולם מלא אנשים טובים וחביבים. כשהוא מגיע לאנשים שאני מכירה זה גורם לי להעצים אצלם את הדברים הטובים, גם אם אלה אנשים שאני פחות מחבבת, זה פתאום שם ספוט על הצדדים החיוביים שבהם, במין אנטי לגישה שלו.
אז למה אני לא אומרת לו כלום? אולי זה בעצם אחד הדברים שאני צריכה ממנו? מישהו שבדרך השלילה יחזק אצלי דברים חיוביים, מישהו שיעמיד לי מראה ויזכיר לי כל הזמן לאהוב.
דברתי עם חבר לא מזמן על הסרט שבו אני חיה – מי הבמאי, המפיק, המלהק (אני). אז בעצם ליהקתי אותו לאיזשהו תפקיד בחיים שלי, התפקיד שלו לא פשוט, אבל ברגע שאחליט שאני לא צריכה את המראה אוכל לשחרר אותו מהתפקיד הזה והוא יפסיק את קו המחשבה הזה. לפחות כשהוא איתי.
תודה לאחותי על הארת התפקיד ותודה למתעמקים איתי על סרטים ויוצרים.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.
אחלה דרך מחשבה, חושבת עכשיו את מי אני ליהקתי לתפקידים השונים…
מוזמנת לשתף אם יש תובנות מעניינות