שעון מעורר

באחד מימי החופש נכנסתי לבית הספר של הבנות שלי. השומר, אותו אני מכירה כבר קרוב לחמש שנים, לא היה בשער ואני הייתי טרודה בענייני.
עברתי את השער וראיתי את השומר עובד עם עוד בעל מקצוע בקצה השני של החצר, אבל בחרתי להתעלם ממנו ולהמשיך לעבר המטרה – שיחה עם אחת המורות.
השומר הבחין בי מרחוק וצעק לעברי "כבר לא אומרים שלום?"

באותו רגע הבנתי – אני לא יכולה לחשוב על שום סיטואציה, בשום מצב, בו נכנסת אחת הבנות שלי לבית הספר ולא אומרת שלום לשומר.

לפני מספר שבועות, עוד בשנת הלימודים הקודמת, נסעתי לתל אביב עם אחד השכנים. כשנכנסתי לאוטו עמדה הגדולה יותר על המדרכה ואמרה לי "תודה אמא, יום טוב". השכן איתו נסעתי התפעל "וואו, תודה? הילדים שלי לא מכירים את המילה הזו".

באחד מהימים שבהם הבן שלי אכל ארוחת צהריים בבית הכנתי את התבשיל שהוא אוהב, היה חסר לי איזה מרכיב והחלפתי אותו באחר. הבן שלי לא אכל את המנה כי לא היתה לו טעימה כרגיל, אבל בערב בא ואמר לי "תודה אמא שהכנת את התבשיל שלי, למרות שלא היה לי טעים כל כך הפעם".

אני מטיפה לילדים שלי להודות על מה שיש, כל הזמן חושבת שהם לא יודעים להכיר תודה, אבל כשבעלת המסעדה בקיבוץ סיפרה לי שהם מבקשים תמיד כל כך יפה ולעולם לא שוכחים לומר תודה, זה לא מפליא אותי.

אני מנסה ללמד אותם לראות תמיד את חצי הכוס המלאה, אבל בעצמי מתקשה לראות כמה הם יודעים להעריך ומסתכלת יותר מדי על הרגעים בהם הם לא.

ניגשתי לשומר, אמרתי לו שלום, שאלתי לשלומו ואמרתי לו תודה על שעזר לי להבין משהו חשוב.

מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.