היא חושבת לעצמה שהיתה רוצה שהוא יקח קצת אחריות. שיזום יותר, שיפתיע אותה, שכשהוא מגיע הביתה יבין בעצמו מה צריך לעשות – שהיא לא תצטרך להגיד לו – תסדר את השולחן, תקלח את הילדים.. מה, הוא לא רואה?
הוא חושב לעצמו כמה היא נהדרת שתמיד יוזמת ותמיד עושה, לא מבקשת יותר מדי ונהנית מהדברים הקטנים. בגלל זה הוא כל כך אוהב לעשות דברים שהיא מבקשת ממנו, אפילו בדברים פשוטים כמו לסדר את השולחן ולקלח את הילדים.
———-
כמה מפתיע אותנו לפעמים שאנשים לא מתנהגים כפי שרצינו שיתנהגו, שחשבנו שהם ייעשו משהו ולא עשו אותו, ובעיקר שההגיון שלנו אמר שאם אנחנו פעלנו בצורה מסויימת הם צריכים להתנהג או להגיב *בהתאם*.
מה זה בהתאם? בהתאם למה? בהתאם להגיון שלנו, למערכת הערכים שלנו, לתפיסת העולם שלנו.
אם אני אוהבת לונה-פארק ובעלי מעדיף ללכת לים. כל פעם הוא מכין תיק, חותך אבטיח, מביא מטקות ואפילו לא שוכח את הפותחן לבקבוק יין.
אני מתאכזבת מזה שהוא לא עושה איתי משהו כייף כי בתפיסת העולם שלי לונה פארק זה כייף. הוא מבחינתו הכי מפנק כי בתפיסת העולם שלו כייף להיות בים.
כשהייתי נערה, קצת יותר צעירה מעכשיו, היו לי המון חברים והייתי נוסעת לבקר אותם בכל הארץ. אחד מהם היה חבר קרוב יותר ומאד רציתי שגם הוא יבוא לבקר אותי. ציפיתי שאחרי שאני אבוא אליו הוא יבקש לבוא אלי. אז באתי אליו פעם אחת ועוד פעם ופעם שלישית והוא, כנגד כל הציפיות, לא הציע לבוא אלי.
לפי ההגיון שלי – אני עשיתי מאמץ גדול והגעתי עד אליך – עכשיו אתה תעשה מאמץ ותבוא אלי.
לפי ההגיון שלו – אני משקיע הרבה באירוח שלך שיהיה לך פה טוב ונעים, אני לא רוצה להטריח אותך גם.
כשאני קמה בבוקר ליום משוגע ואני לא מרגישה טוב, וצריך להסיע איזה ילד לחוג ונתקע לי האוטו – האם אני יכולה לצפות שאיזו חברה תתקשר להציע לי להוציא את הילדים מהגן? מה יום מיומיים? איך היא יכולה לדעת שעובר עלי משהו אם לא אתקשר ואגיד לה – "ככה וככה, אני צריכה עזרה"?
אנחנו מצפים כל הזמן והרבה. מצפים מבני הזוג, מצפים מחברים, מצפים מההורים, מהילדים, מקולגות בעבודה… וכשהצד השני לא עומד בציפיות שלנו אנחנו לא רק מתאכזבים אלא גם לרוב לוקחים את זה למקום רגשי – "היא לא אוהבת אותי מספיק".
כי כשההורים שלי לקחו את הילדים של אחותי להצגה ציפיתי שהם יזמינו גם את הילדים שלי. כשכולם הלכו בלעדיהם ישר יכולתי לקחת את זה למקום של "הם אוהבים את הילדים שלה יותר מאת הילדים שלי" ולחבר את זה למשקעים מהעבר "תמיד העדיפו אותה על פני", אבל אם הייתי עוצרת רגע לשאול הייתי יכולה לגלות שאחותי קנתה את הכרטיסים ולא יכלה ללכת אז הם עשו לה טובה, או שהם חשבו שהצגה כזו לא מתאימה לגילאים של הילדים שלי או לערכים לפיהם אני מחנכת, או מלא דברים אחרים.
יותר מזה – אם במקום לצפות שיזמינו הייתי מבקשת מראש לצרף גם את הילדים שלי – הם היו לוקחים אותם בשמחה. כי אולי במקום לצפות, לפעמים עדיף פשוט להגיד? מה יותר פשוט מלהגיד "קחו גם את הילדים שלי", "בוא נלך ללונה פארק", "אני רוצה שתבוא לבקר אותי"?
לפעמים אנחנו כותבים תסריט שמבוסס על איזו תמונה פסטורלית שיש לנו בראש ולא מבינים איך כל השחקנים משנים את העלילה. שוכחים לרגע שכל אחד הגיע לעולם עם DNA אחר וכל אחד אסף חוויות שונות שעיצבו את מי שהוא כאשר הוא מגיע לאינטראקציה איתנו ובעצם גם לו יש תמונה פסטורלית בראש, אבל הפרחים אצלו סגולים ולא צהובים כמו אצלנו.
אז אני לא אומרת לא לצפות, יש משהו מרגש ונעים בציפייה. אני רק חושבת שצריך לקחת את הדברים בפרופורציה, להבין שלצד השני יש עולם שלם שונה משלנו ולקבל באהבה את מה שיש גם אם זה לא תואם בדיוק את התכנון שלנו.
ואולי מילה אחרונה – מי כמוני יודע שזה לא באמת כל כך פשוט להגיד תמיד, אבל אני גם יודעת שעל דברים שאני לא אומרת אני לפעמים צריכה לשלם מחיר וזה לגמרי שלי, לצד השני אין שום קשר לעניין – הוא לא אכזב. אני התאכזבתי.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.
כל מילה- אמת. מתחברת בהמון צורות
והכתיבה שלך זורמת מדוייקת ומעניינת בנושאים רלוונטים, תודה
תודה נועה.
שמחה שאת מוצאת ערך ונהנית מהבלוג.
מוזמנת לשתף בתובנות שלך מהקריאה 🙂
כל כך נכון
גם לדעתי 😉