על התודה

לאחרונה גיליתי שהרבה מאד אנשים רואים את עולמם כמובן מאליו. יש אנשים שצריכים ממש להתאמץ כדי למצוא טובות קטנות במהלך היום שלהם, אנשים שאומרים "היום לא היה לי על מה להודות".


אני קמה בבוקר. אם השעון צלצל – תודה שהשעון צלצל והילדים לא יאחרו להסעה כי אז זה בלאגן להסיע אותם, אם לא צלצל וגיליתי שקמתי ב-40 דק' איחור – תודה על 40 דק' שינה אקסטרה.
מעירה את הילדים. מה להכין לכם לבי"ס? הילדה רוצה סנדוויץ' עם חביתה. פותחת את המקרר – נשארה ביצה אחת אחרונה. תודה.
לילד חסרות גרביים, הולכת להוציא לו מהערימה של הכביסה הנקיה ומגלה שהכנתי מכונה אתמול בערב אבל לא לחצתי על כפתור ההפעלה. מפעילה את המכונה. תודה.
התינוקות מתעוררים איך שאחרון הילדים יוצא מהבית. תודה.
מחליפה לו חיתול והקקי לא גלש לבגדים (סלחו לי..). תודה.
ניקח אותם לפעוטון בעגלה או באופניים? מתלבטת, בוחרת אופניים, בדרך מקבלת התראה בטלפון על פגישה שמתקיימת עוד חצי שעה, מזל שלא הלכתי עם העגלה. תודה.
מגיעה הביתה, הכיור מלא כלים מאתמול. פותחת את המדיח והמדיח עם כלים מלולכים, אפשר להעמיס ולא צריך לפנות אותו. תודה.

אני ערה שעה וכבר 7 פעמים אמרתי תודה.

עוד מעט אצא לריצה, זו בכלל מגילה של תודה – תודה שהתאפשר לי לצאת, תודה על מזג האוויר, תודה על היער המהמם, תודה על הבריאות, תודה על הרגליים שנושאות, על העיניים שרואות, על הלב שמתפקד, על הריאות, על הסרעפת….

בשבילי התודה היא מובן מאליו מכיוון ששום דבר אינו מובן מאליו. אני אומרת תודה לפחות 200 פעם ביום (מעניין, אולי אספור יום אחד…).
זה לא שאני יושבת בסוף היום ועושה רשימה "על מה להודות היום", התודה הזו יוצאת באופן אוטומטי בכל פעם שיש סיבה, ממש אומרת את המילה – לא תמיד עם קול, אבל תמיד עם השפתיים. לפעמים גם העיניים מתגלגלות מעצמן למעלה – כמו שלימדו אותי – ל"יושב במרומים".
זה בדברים הקטנים. בדברים הגדולים? בכלל יותר קל..
תודה להורים שעוזרים עם הילדים, תודה על בן זוג תומך ומאפשר, תודה על חבר זה או אחר והרשימה עוד ארוכה..
טוב, זה באמת קל. נעלה שלב.
לפני כ-7 שנים גילו לבת שלי, שהיתה אז בת 7 חודשים, סרטן בעין. זה נקרא "רטינובלסטומה" – סרטן ברשתית. לפני שהלכנו לבדיקה קראנו על זה קצת באינטרנט, היה כתוב שהטיפול המקובל הוא להוציא את העין ולהחליף אותה בעין זכוכית. כשהגענו לבדיקה הפרופסור אמר שמכיוון שהגידול הוא רק בעין אחת ומאד צעיר ונקודתי ניתן לטפל בו בצורה ממוקדת. תוך שבוע היינו אחרי – בלי צורך בתרופות והקרנות וכל הטובין המתלווים למחלה.
ואני?
תודה שזה רק בעין אחת, תודה שהטיפול היה כל כך פשוט ומהיר, תודה שגילינו את זה בזמן, תודה שלא באנו מוקדם מדי כי אז לא היה אפשר לטפל, תודה שלא באנו מאוחר מדי כי אז אי אפשר היה להציל, תודה שזה לא גנטי ולא תורשתי, תודה שהצלנו את העין (מבחינה אסטטית לפחות, כי תכל'ס היא לא רואה בעין הזו), תודה לילדה שהיא כזו מדהימה וצלחה בגבורה, תודה שהפרופסור המטפל הוא אדם חם וחביב למרות מעמדו והתואר המכובד, תודה למשפחה שהתגייסה להיות עם עוד שני ילדים קטנים (2.5 ו-4.5) שנשארו בבית כל הזמן הזה, להמשיך?……
כל התודות האלו נאמרו תוך כדי, לא בדיעבד אחרי שעברנו הכל. מי שמכיר אותי יכול להעיד שאחד מהמשפטים השגורים אצלי לגבי הסיפור הזה הוא "אם כבר נפלנו – נפלנו טוב".

 

אז היום יש לי עוד תודה אחת גדולה וחשובה – תודה על כך שאני יודעת לומר "תודה".

10 thoughts on “על התודה”

כתיבת תגובה