סמול טוק – ביג אישיו

ושוב עולה וצפה המוגבלות שלי בניהול שיחה.
אני לא יודעת את אמנות הסמול-טוק. זה מופלא בעיני – אנשים שיודעים לשלוף מילים, לעבד מידע, לחבר סיטואציות.עם אנשים שאני לא מכירה אין לי בעיה – בכנסים אני מסתובבת כמו דבורה מפרח לפרח – מדברת, מכירה, מתעניינת, צוחקת, מרגישה מאד בנוח.
עם חברים אין לי בעיה – נפגשים ואני ישר יודעת להקשיב, לענות, לשאול, לשתף.
הקושי שלי הוא האנשים שהם לא פה ולא שם – אנשים שאני מכירה, אבל לא לעומק, כשנפגשים בקבוצה. זה תופס אותי בעיקר במפגשים בקהילה שבה אני חיה. אנשים שאני מכירה, מעריכה ונחמד לי לראות אותם, אנשים שהייתי רוצה להיות יותר קרובה אליהם, אבל לא מוצאת במה לפתוח איתם שיחה או איזשהו מכנה משותף.
כביכול – הכי קל. יש לי "מידע מוקדם", אני יכולה להתחבר אליהם ממקומות שאני מכירה, אולי להתעניין בהמשכיות לשיחה קודמת שלנו או סיטואציה שנכחנו בה יחד… א-ב-ל פה בדיוק התקיעות שלי – אני כאילו בבלק-אאוט טוטאלי לכל ה"היסטוריה המשותפת" שלנו. לא מצליחה לשלוף כלום. רק בדיעבד אני נזכרת שבעצם יכולתי להתעניין ב'זה' או לשאול לגבי 'ההוא'.
אותם אנשים, כשאני נפגשת איתם אחד על אחד, אין לי בעיה לדבר איתם ואפילו להעביר איתם ערב שלם או נסיעה של שעתיים ולהנות ולהרגיש בנוח.
המפגש האינטימי הארוך מאפשר יותר עומק. זה לא אומר בהכרח שיש לי שם שיחות נפש, אבל אני מרגישה יותר נינוחה לשלוף ולעבד מידע, לא מרגישה את הצורך והלחץ של "עכשיו, עכשיו, תמצאי משהו" (מהר, לשלוף, יורים עלייך..). חוץ מזה ששיחות הסרק האלה, רק כדי להגיד משהו, נראות לי כל כך לא מעניינות.

אותו דבר בפייסבוק. החלטתי שנמאס לי לראות רק תוכן שיווקי, אז כדאי להתחיל להגיב לפוסטים של אנשים שמעניינים אותי כדי לקבל מידע רלוונטי, אבל אני עוברת על הפוסטים שמעניינים אותי, באמת! אבל אני לא מוצאת מה להגיב עליהם. כל תגובה שעולה לי נראית לי או משעממת, או בנאלית, או לא מתאימה לשיתוף כלל עולמי.

אולי זה קצת פלצני, אבל הבנתי שאין לי כוח להשקיע אנרגיות בלזרוק מילים לאוויר, כאלה שלא מקדמות אותי או את הצד השני לשום מקום.

כתיבת תגובה