אמרה לי מישהי שהיא מאד נהנית לקרוא את הבלוג שלי. "תמיד יש לך על מה לכתוב, תמיד יש לך סיפורים".
נזכרתי בחוג פלייבק שהייתי לפני כמה שנים.
פלייבק, למי שלא מכיר, זה סוג של תיאטרון אימפרוביזציה שבו הקהל משתף באירועים שקרו והשחקנים על הבמה מחזירים שיקוף של השיתוף ע"י שימוש בכל מיני טכניקות של משחק. אחת הטכניקות מיועדת לשיקוף של סיפור, כאשר האירוע עשיר בתוכן ופרטים.
כדי להתאמן עשינו סבב כשבכל שבוע מישהו אחר מביא סיפור. כשנגמר הסבב כל אחד שיתף סיפור בספונטאניות.
היתה בקבוצה מישהי שבכל פעם שרצינו להתאמן על הטכניקה היה לה מה לספר. אני, לעומת זאת, תמיד חפרתי ונלחצתי כשהגיע תורי כי לא היה לי שום רעיון למשהו שקרה לי ויש בו מספיק תוכן להגדרה.
יום אחד שאלתי אותה: "איך זה שלך תמיד יש סיפורים ולי אין אפילו אחד?" אז היא ענתה לי: "פשוט, אני עושה סיפור מכל דבר ואת לא עושה סיפור משום דבר".
כמובן שהתשובה מאד מצאה חן בעיני והניחה את דעתי 🙂
אז מאיפה בכל זאת אני מוצאת כל כך הרבה על מה לכתוב?
לפני מספר חודשים נכנסתי לקבוצה בשם "אתגר 21 יום לשינוי". האתגר שלקחתי על עצמי היה "אתגר התובנות" שהמהות שלו היא לשים לב כל יום למשהו אחד שלא שמתי לב אליו קודם. להפיק בכל יום תובנה או לשנות התנהגות אוטומטית ע"י מתן תשומת לב לסיטואציה או להכיר מישהו חדש.
המטרה שלי באתגר היתה לחדד את החוש שלי שנקרא "לחשוב אחרת", להבין איפה המקומות בהם אני רואה את הדברים בצורה שונה מאחרים ואיפה המקומות בהם אני פועלת ו/או מגיבה מתוך הרגל / ציפייה של הסביבה / אמונות קדומות שלי ושם לדייק מחדש את מה שנכון לי.
מעבר לזה שלמדתי עוד קצת על עצמי במהלך תקופת האתגר (המשכתי קצת יותר מ-21 יום), המטרה באמת הושגה והיום, רוב הזמן, אני שמה לב למקום שלי בעולם שקורה סביבי.
אמנם אני כותבת בעיקר בשביל עצמי, אבל אני בטוחה שכל מחשבה שלי יכולה לגעת במישהו אחד אי שם בעולם בדיוק בזמן הנכון לו, אז אם קראת והפקת יותר – תודה שהגעת לכאן.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.