היא לא מבינה למה חייל יורה בילד שזורק אבנים על מכונית.
היא לא מבינה שהילד, בן ה-18, הוא כנראה בדיוק בגיל של החייל, כי בישראל בגיל 18 כבר הופכים לחיילים.
היא לא מבינה שהאבן, היא לא חצץ מהשביל, אלא בלוק או סלע במשקל של כמה ק"ג.
היא לא מבינה שהמכונית נוסעת, על כביש מהיר, היא לא מבינה שיש בה אנשים, היא לא מבינה שהיתה כוונה להרוג. היא לא מבינה שאם החייל רודף אחרי הילד הוא מסתכן בלינץ'.
היא לא מבינה.מהשורה הלקונית בעיתון הצטיירה לה תמונה של ילד בן שבע מרים אבן מהכביש וזורק על מכונית חונה. ונדליזם נטו. לא משהו שיכול להיות פרופורציונלי ליריה.
כשאני קוראת שורה לקונית בעיתון (או באינטרנט) "חייל ירה בילד שזרק אבנים על מכונית" אני רואה סיפור שלם מאחוריה. אני רואה מנטליות, אני רואה אמונות, אני רואה היסטוריה, פוליטיקה, תפיסת עולם, אמוציות, ידע מוקדם.
היא לא מבינה למה איראן רוצה לירות טילים על ישראל, היא לא מבינה למה דווקא מסוריה (כי מבחינה פוליטית לא נכון להם כרגע לתקוף מלבנון, ענה לה בן זוגי היקר שיחיה…).
היא לא מבינה איך אדם יכול להיות גם ערבי וגם ישראלי. יותר מזה – היא לא מבינה איך אדם יכול להיות גם ערבי גם נוצרי וגם ישראלי. "אז אם הייתי נולדת בישראל הייתי ערביה?" היא שואלת באנגלית במבטא האיטלקי שלה.
זה משעשע אותי, אבל גם מראה לי, שוב, כמו הרבה שיחות אחרות שלנו, באיזו מציאות מורכבת אנחנו חיים ואיך דברים שברורים לי הם בכלל לא ברורים כשעוצרים רגע לחשוב עליהם, או להסתכל עליהם מבחוץ.
אני בטוחה שגם כשאני פוגשת בתרבויות אחרות אני שואלת שאלות תם שמבחינת בני אותה תרבות התשובות עליהן טבועות ב-DNA.
היא שואלת, מנסה להבין ולא מוותרת ואני מודה לה על השיחות האלה. אני אוהבת את המראה ונהנית לעצור רגע ולחשוב על האוטומט, אוהבת לראות דברים מזווית אחרת וללמוד על עצמי מתוך זה. על האמונות ועל מה שטבוע בי, על מה שנראה לי מובן וטבעי, אבל בעצם יכול להיות אפילו מעוות. אוהבת להסתכל על עצמי מבחוץ כמו עכבר מעבדה לפעמים.
ולפעמים אפילו לקחת את זה צעד קדימה ולענות על מה שעדיין לא שאלה.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.