שנים רבות נמנעתי מטקס ערב יום הזכרון. באיזשהו אופן הטקס הזה בערב לוקח אותי למקומות עמוקים וקשים שסרבתי להתמודד איתם.
השנה התגלגלתי לקחת חלק פעיל בטקס – ניגנתי סולו על הבמה.
מהרגע שבו התבקשתי להופיע התהפכה לי הבטן. לא בגלל "מופע הבכורה" בנגינה מול הקהל, אלא מעצם הנוכחות בטקס עצמו. 5 ימים התהלכתי בסערת רגשות, איך אני הולכת לעשות את זה. ביום השני בערך, שניה לפני שביטלתי ברגע האחרון, החלטתי שאני עושה את זה. אני מגיעה לטקס ערב יום הזכרון ואפילו באופן פעיל ביותר. זה הפך לאישיו בתהליך ההתבגרות שלי.
הצפירה שפתחה את הטקס הדהדה לי בבטן והפכה לי את המעיים. היזכור שבא אחריה עטף אותי בהילה של כאב.
עליתי לבמה בלי אוויר. גם מי שלא יודע לנגן במפוחית יכול להבין שבשביל כלי נשיפה צריך לנשום… לא היה לי אוויר אפילו בשביל לנשום עמוק לפני.
התחלתי לנגן. עשיתי טעויות, אחת אחרי השניה, כל הגוף רעד, עוד טעות. לשבריר שניה חלפה בי מחשבה להתנצל ולרדת אבל העפתי אותה כמו שבאה. התחלתי ואסיים. זה בכלל לא קשור לכל האנשים שיושבים ומאזינים. זה לגמרי שלי. אני צריכה לצלוח את זה כדי להוכיח לעצמי משהו.
עוד טעות ועוד אחת, כולי רועדת ועוד רגע הבמה נופלת לי מתחת לרגליים, אבל אני שם. בקול בטוח וצליל נקי ועשיתי זאת.
ירדתי מהבמה ונשארתי עד סוף הטקס שהיה מרגש בפני עצמו. תחושת הקלה שזה מאחורי וניצוץ קטן של שמחת נצחון.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.
היית מקסימה בטקס. טוב שלא ירדת באמצע. ניצחת בענק.
מתגעגע. נמסטה.
תודה, זה חשוב לי