לפני כמה ימים הגיע אלי מכר ותיק לביקור פתע ספונטני.
במשך 50 דק' סיפרתי לו על מה שעובר עלי ב-4 חודשים האחרונים. לא זוכרת באיזה הקשר אמרתי לו שאחד הדברים שאני חזקה בהם הוא להקשיב, לעומת זאת אני לא יודעת לדבר – לפתח שיחה ולשתף זה משהו שהוא נורא קשה לי.
כמו שהוא בא ככה הוא הלך, ופתאום שמתי לב שבמשך 50 דקות דיברתי. לא נתתי לו מרחב לדבר בעצמו ולא הייתי קשובה לנוכחות שלו ולדברים שאולי הוא ניסה להגיד ללא מילים.
כבר אמרו חכמים (הרמב"ם בעקבות אריסטו, קונפוציוס, בודהא, ועוד..) שכדי למצוא את דרך האמצע צריך ללכת מקיצוניות אחת לשניה, ואני בתקופה האחרונה עסוקה מאד בלהוציא. אם זה בפרסום דברים שאני כותבת או בשיתוף ושיח עם אנשים על תהליך שאני עוברת או בפגישות ממושכות עם אדם שבחברתו כמעט ורק אני מדברת.
—–
נשאלתי היום (בצורה זו או אחרת) מהי הזהות שלי? כלומר – מהו הדבר מהעבר שטבוע בי ומשפיע על ההתנהלות שלי בחיים ולא עצרתי לבדוק האם הוא באמת נכון/רלוונטי לי.
(בקצרה – כל אחד "סוחב" איתו אמונות וזהויות מגיל הילדות והרבה פעמים אנחנו מקובעים בזהות הזו. לדוגמה: הילדה הדחויה הופכת לאישה חסרת בטחון על אף כישוריה הרבים).
אז כשאני בוחנת שוב את שתי הזהויות המשלימות האלו – "אני מקשיבה" ו-"אני לא יודעת לדבר" אני מחליטה שאני נפרדת מהזהות של "אני לא יודעת לדבר", מכיוון ש:
א. היא לא משלימה כלום, אין שום קשר בין שתיהן.
ב. בפועל היא לא נכונה. העובדה היא שאני מדברת עם אנשים, מפתחת שיחות, מעלה רעיונות שמקבלים תגובות חיוביות, בקיצור – יש לי מה להגיד לעולם והעולם רוצה לשמוע (טוב, אולי לא כל העולם, אבל לא באמת אכפת לי…).
אני מניחה שעדיין לרוב אשב בשקט (יחסית) ואקשיב לסביבה ולא אהיה מרכז המעגל, אבל אני כן חושבת שאצליח להגיע למקומות ושיחות שרציתי ולא הצלחתי עד היום.
יצאו לי קצת "אימוניות" שתי הפסקאות הקודמות, ככה זה כשעובדים בצורה אינטנסיבית עם אדם שבא מתחום האימון..
—–
אז מי אני בעצם?
נכון שכשאני ב-mode מסויים כל דבר שאני רואה/שומעת/קוראת מתאים בדיוק למצב שבו אני נמצאת.. זה שיר מוכר ואהוב ששמעתי השבוע והתחבר לי בדיוק:
אני גיטרה
הרוח מנגן עלי
בחילופי עונות
אני גיטרה
מישהו פורט עלי
בחילופי המנגינות.
כשמתחשק לי לפלרטט
אני פוצח בדואט
גם אם זה טריו או קווארטט
זה לא מפריע.
על משבצות אדום לבן
אשכול בשל על השולחן
ואגסים דמויי סזאן
וגם סנגריה.
אני גיטרה…
אני סימן, אני עדות
לידידות ולבדידות
וגם במשעולי ילדות
אצעד לבטח.
הרפתקאות צועניות
במטוסים, באוניות
וטעויות צבעוניות
על כל השטח.
אני גיטרה…
מה שנוגע לבנות
יש הסכמים, יש הבנות
ואין לי, אין לי טענות
גם לא היו לי.
לא התייאשתי מימי
כי מה שלא קרה במאי
יקרה בעזרת השם ודאי
ביוני יולי.
אני גיטרה…
הייתי פעם עץ אולי
ובתיבת התהודה
אני זוכר את
כל מי שניגן עלי
ואני אומר
תודה
בגדול –
הרבה דברים מכוונים ומשפיעים עלי – הרוח מנגן עלי, מישהו פורט עלי.
שום דבר לא חקוק בסלע, גם אם זה טריו או קווארטט זה לא מפריע.
ידידות, בדידות, דרכים, הרפתקאות – יש בי המון רבדים. אפילו הטעויות צבעוניות.
מה שצריך לקרות קורה בזמנו, כי מה שלא קרה במאי יקרה בעזרת השם ודאי ביוני יולי
הייתי פעם עץ אולי. אני משתנה כל הזמן, משנה ייעוד וצורה.
ולכל מי שעבר לידי והשאיר בי משהו
אני אומרת תודה.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.
מקסים,
ככה זה – כשמתאמנים על זהות – "נכנסים" לתוכה בקיצוניות ולאט לאט זה מתאזן.
כל הכבוד שפשוט לקחת את מרכז הבמה ודיברת כל השיחה 🙂