תוך כדי ריצה עולה לי:
"תודה לילדים שבחרו בי להיות אמא שלהם, ותודה שבחרו במי שבחרו להיות להם לאבא ומתוך כך שותפי לדרך.
תודה על מי שאתם ועל מה שאני לומדת מכם."
אני מעבדת ומדייקת את המשפט ומנסה לעבור הלאה לדבר הבא, אבל זה מתעקש להשאר.
מחפשת מאיפה זה הגיע דווקא עכשיו. אולי מהתכנית "סליחה על השאלה" עם הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים.
ובזרימה האסוציטיבית של המחשבות אני מתבייתת על מישהי שאמרה שם "פרופורציות, פתאום מקבלים פרופורציות".
כשגילינו שלבת שלנו יש סרטן ברשתית (רטינובלסטומה) בגיל 7 חודשים, כולם מסביבנו אמרו לנו איך זה מכניס אותם לפרופורציות, לא עבר שבוע והשכנים שלנו חוו אסון. קיבלנו פרופורציות מהדלת האחורית (פשוטו כמשמעו) ישר לפנים.
זה מוביל אותי ל"אסור לזרוק אוכל, יש ילדים רעבים באפריקה" ואם אני לא אזרוק את האוכל, הם לא יהיו רעבים?
לפני כמה ימים חבר שיתף אותי בבעיה שיש לו. אמרו לו שהבעיה שלו מינורית, יש אנשים שסובלים מהבעיה הזו בעוצמות גבוהות בהרבה.
אז מה? מבחינתו הבעיה שלו מפריעה לו ומקשה עליו את החיים.
אז נכון שאני מאמינה בלראות את הטוב ולהשאר אופטימית, וגם אני אמרתי על הבת המסורטנת שאם כבר נפלנו – לפחות נפלנו טוב, כי גילינו את המחלה בזמן האופטילי והטיפול היה מהיר ויעיל ועבר ואיננו עוד. אבל אני חושבת שבנוסף לזה שאני מודה על הטוב, יש לי עוד עבודה בלא לגמד את הקשיים שלי. לקבל את זה שגם אם יש מי שכואב לו יותר, אני לא יכולה להתעלם מהכאב שלי, להקשיב לו, להבין אותו.
כבר אמרו לפני – צרת רבים נחמת שוטים.
מה הקשר בין הצרה שלי לאחרים? דווקא לפעמים מבאס שיש עוד מישהו שסובל כמוני, או אפילו יותר. לא חבל?
(טוב, להיות כנה – אני בעצמי לא מבינה מה הקשר בין תחילת הפוסט לסופו, אולי יש פה כמה רעיונות מעורבבים וצריך לעבד אותו קצת ולהתיר את הקשרים, אבל זו טיבה של חשיבה אסוציאטיבית ולפעמים בא לי גם ככה – בגולמי)
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.