יש לי חבר טוב שאני מאד מעריכה את דעתו, את נסיון החיים שלו ואת הידע שלו.
באופן כללי יש לו נקודת מבט חדה ועניינית בדברים מסויימים שחשוב לי להכיר בעצמי.
א-ב-ל (נכון שזה אבל צפוי?) המון פעמים אני פשוט נמנעת משיחה איתו כי הוא לא יודע להעביר את המסר בצורה נכונה. תמיד כשהוא מראה לי דברים אצלי אני מרגישה שהוא מבקר אותי ומטיף לי. אני מרגישה מותקפת ונכנסת לעמדה של מגננה – מנסה לענות, להסביר, להצדיק את עצמי ואת הבחירות שלי. אף פעם לא אמרתי לו את זה, תמיד הייתי נמנעת מלדבר איתו על נושאים מסויימים, או מקשיבה, נושמת עמוק ומסננת רק את עיקרי הדברים.
כך גם היה בפעם האחרונה שהוא אמר שיש לו משהו להגיד לי. הסתקרנתי, רציתי לראות את מה שהוא רוצה להראות לי, אבל משכתי ונמנעתי כי לא רציתי שוב להגיע למעמד הלא נעים הזה.
רצתי וחשבתי – למה אני דוחה את השיחה הזו אם אני כל כך סקרנית לגביה והיא חשובה לי?
שני דברים הדהדו לי:
– אני לא רוצה שהוא יטיף לי
– לא נוח לי שהוא ביקורתי כלפי
בסוף התקשרתי אליו. הוא אמר את מה שהיה לו להגיד וגם משהו שהוא רצה להגיד לי כבר מזמן, אבל החליט שלא לספר לי.
איכשהו השיחה היתה נעימה, לא הרגשתי מותקפת. אח"כ כששאלתי אותו למה הוא לא אמר לי את מה שרצה להגיד לי כבר מזמן, ענה – "לא ידעתי איך להגיד לך את זה בלי להשמע ביקורתי, בלי לתת לך הרגשה שאני מטיף לך"
אז מחשבה יוצרת מציאות?
או שהכל אצלי וברגע שאני משחררת משהו אצלי גם כל מה שמסביבי משתחרר?
או אולי גם וגם?
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.