לזכך את המטרה

— משהו שכתבתי לפני כמה חודשים, אבל מתאים לי לפרסם אותו עכשיו —

בסוף לא הלכתי למירוץ הזה.
למרות שנרשמתי מראש, שילמתי דמי השתתפות, התאמנתי אליו, התרגשתי לקראתו…

מירוץ של 21 ק"מ בהרי ירושלים. גם שטח, גם מסלול מאתגר, אבל הכי חשוב – החברה. בשביל מה אני הולכת למירוצים האלה? אני גרה באיזור מקסים וכל כך אוהבת לרוץ בו. הוא מאפשר לי הכל – שטח, כביש, מישור, עליות, שמש, צל – כל מה שאני צריכה – יש. אין לי עניין בתחרות, כי אני רצה להנאתי, לא סופרת קצב וזמן. אז למה אני הולכת לאירועים האלה? בשביל החברה.
כל מה שמסביב – לנסוע ביחד, להתרגש ביחד, להתחיל ביחד, להפגש אחרי, להתאושש קצת ביחד, לעבד ביחד את החוויה, להרגיש ביחד, אולי לשבת לאכול משהו ביחד, להחליף חוויות מהביחד גם אחרי שהמירוץ נגמר.

אבל בסוף לא הסתדר לי לנסוע עם חברים ולא היה ממש נוח לישון במתחם המשותף בלילה שלפני והחבר שאמור היה להתלוות אלי לריצה לא יכל להגיע וגם לא היה לי עם מי לחזור, אלא בתחבורה ציבורית.

אם כל העניין שלי במירוץ הוא הקטע החברתי וכל הקטע החברתי נוטרל ממנו, אז באמת מה הטעם לנסוע כל כך רחוק ולהשקיע כ"כ הרבה אנרגיה?
אז בסוף לא הלכתי למירוץ הזה.
בלי לחשוב על התשלום (כי כמו שאומרים אצלנו – גם שילמת וגם סבלת?) ובלי לענות לאיזו ציפייה, רק מתוך כנות והגדרה של הדבר – מה המטרה שלי במירוץ הזה?

אז מתוך האנרגיות שצברתי לקראת המירוץ, ומתוך קלילות של החלטה מתוך הקשבה למה שנכון לי – רצתי את אותו מרחק כאן אצלנו ביער והיתה ריצה מעולה ובוקר קסום.

כתיבת תגובה