אחרי רצף של 3 עליות, באמצע העליה הרביעית הסתכלתי למעלה וראיתי שהיא ממשיכה עוד אחרי הסיבוב. לא יכולתי יותר וירדתי מהאופניים. אחרי 5 מ' עבר שביל שחצה את העליה "שלי". אם הייתי יודעת שיש נקודת יציאה, הייתי ממשיכה עוד קצת.
אבל בעצם… אם יכולתי להמשיך עוד קצת אז למה בכלל עצרתי?
ברור לי שאם הייתי רוכבת עם אחרים הייתי ממשיכה. מה, להראות להם שקשה לי??
נזכרתי בסיפור של חבר שהשתתף בתחרות. איפשהו לקראת הסוף הוא ועוד משתתף היו ראשונים הרבה לפני כולם. כשהמשתתף השני הבין שהם לא באותה קטגוריה הוא האט כי גם ככה הוא כבר מקום ראשון.
עד כמה הסביבה משפיעה על קבלת ההחלטות שלנו? עד כמה אנחנו מודעים לזה? מתי אנחנו מוכיחים לעצמנו ומתי לאחרים?
ואולי מכיוון שהשפעת הסביבה היא בלתי נמנעת, הדבר החשוב באמת הוא לשים לב מתי זה מקדם אותנו ואיפה זה מעכב אותנו.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.
מצחיק, אצלי אני חושבת זה הפוך. כשאני עם עצמי אני לא מוותרת לעצמי כי אני נורא ביקורתית כלפי עצמי…. כשאני עם אחרים אני יותר מרשה לעצמי לוותר
אני חושבת שאצלי אין כלל ברור, לפעמים הביקורת העצמית שלי מדרבנת אותי ולפעמים הסביבה. זה העניין בלשים לב מתי זה מקדם אותנו