לאחי ולי יש הרגל של שנים – תמיד כשאנחנו נוסעים יחד, עוצרים בדרך לקפה בתחנת דלק. אפילו אם נחלוף בדרכנו על התחנה הכי נידחת ומעופשת, לא נוותר על עצירה לקפה בתחנת דלק. לפחות פעם אחת בנסיעה.
השבוע נסענו יחד. הוא נהג. דיברנו כדרכנו ועברנו תחנת דלק אחת ועוד אחת והוא לא עצר. היה לי מוזר. המשכנו בשיחה ובנסיעה ובאיזשהו שלב הוא שאל אותי אם בא לי קפה ועניתי שמאד בא לי קפה ובכל זאת עברה עוד תחנה ושוב הוא לא עצר עד שהגענו הביתה.
בהתחלה ניסיתי להבין עם עצמי מה קרה, כשלא מצאתי שום סיבה, הבנתי שזה קצת מעליב, אם הוא לא תכנן לעצור, למה הוא לא אמר לי? למה הוא לוקח החלטה לבד?
התלבטתי אם להגיד לו. אם זה לא סתם כדי לפרוק ואז הוא ירגיש לא נעים על כך שפגע בי. בסוף החלטתי שזה לא לעניין שאני כועסת והוא אפילו לא יודע, אני לא נותנת לו אפשרות להציג את הצד שלו.
כל היום בניתי בראש את השיחה כך שלא תגרר לריב ושאצליח להעביר את המסר בלי להעצים אותו, אבל גם בלי להקטין את התחושה וכשהייתי סגורה על התסריט התקשרתי אליו.
"זה היה קצת מעליב אתמול"
"מה?"
"שלקחת החלטה לבד, למה לא עצרת?"
"כי מיהרת, אני תכננתי לעצור. התארגנתי שיהיה לנו זמן ביחד ואפילו הברזתי מהשיעור האחרון באוניברסיטה, אבל ידעתי שיש לך אירוע בערב, אז חשבתי שאת רוצה להגיע הביתה כמה שיותר מהר".
כל הכעס נמס. אחי היקר והמתחשב והרגיש, איך יכולתי לחשוב שאתה לא מתחשב בי בזמן שאתה מסובב בשבילי את העולם?
התנצלתי בפניו על הכעס שהוא אפילו לא ידע שהיה קיים.
אני אלופה בלנהל שיחות בראש עם אנשים. בעיקר ריבים. זה הרבה יותר קל. אני יודעת מה אני אומרת ומה הם עונים ואיך אני בונה טיעונים. זה גם ניתן לעריכה, אם אמרתי בראש משהו שלא יצא מוצלח, אני אומרת אותו שוב בצורה טובה יותר.
אני הרבה פחות טובה (אם כי משתפרת בצורה ניכרת) בלנהל את השיחות עצמן. אבל כמעט תמיד כשאני כבר עושה את זה, הצד השני ממוסס את השיחה עוד לפני שהיא מתחילה, כי הוא בכלל לא מגיע מהמקום שבו שמתי אותו אצלי בראש.
תודה לזה שלימד אותי לדבר ותודה לחברי הקבוצה הנהדרים שלי שלא אפשרו לי לדחות את כתיבת הפוסט הזה 🙂
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.