הם עברו לבית חדש והיא כותבת לי:
"ביקשתי ממנו לתלות כל מיני דברים…. כמה פעמים…. היה על הספה ואמר כל הזמן "עוד מעט"…. עכשיו התעורר לחיים והלך להרכיב את הגריל גז…. הוא לא סופר אותי ממטר וזה מתחיל ממש להרגיז אותי….
הוא משגע אותי!!! כל דבר הוא תולה ומניח במקומות של קשורים, עושה מלא בלגאן…. אוווףףףף"
ואני עונה לה:"יש גם את הצד שלו שכל היום עובד ותולה ופורק ומחפש את עצמו במרחב החדש וההגיון שלו שונה משלך וגם תשומת הלב שלו.
ובכל מקרה צריך גם לתלות וגם לסדר את הגריל (וגם עוד מלא דברים), אז בא לו רגע לעשות משהו מחוץ לבית – קצת שקט וניקוי ראש מכל היום הזה💓"
מגיל צעיר אני אוהבת להסתכל על אנשים ולהיות כאילו הם לכמה רגעים, מנסה להתחבר למקום ממנו הם הגיעו, לאן הם הולכים, מה התחושות שלהם, מה הם חושבים, איך הם מתנהגים אחרת ומתוך העולם הפנימי העמוק שלהם.
בצבא היה לי חבר שכשהיינו יוצאים לאפטר היינו יושבים על המדרגות של התחנה המרכזית בתל אביב, מסתכלים על אנשים ומדי פעם מישהו מאיתנו היה אומר משפט כאילו בשם מישהו שעבר והשני היה עונה לו והיינו מפתחים שיחה, או שהיינו "מדובבים" שיחות של אנשים. גם אחרי הצבא מצאתי לי חבר כזה.
פעם חשבתי שאני אוהבת להמציא מציאויות של אנשים, אבל מדי פעם, כשאני אוזרת אומץ ומתוך סקרנות אני ניגשת למישהו ושואלת, אני מגלה שאני די קרובה לאמת.
בשנים האחרונות נחשפתי לתיאטרון פלייבק והתחברתי מאד – זה בדיוק זה. לשמוע סיפור של מישהו ולהיות לכמה רגעים הוא. להרגיש איך הוא חושב ומה מניע אותו מהו סולם הערכים והאמונות שלו.
אז אני לא מתיימרת להגיד שאני תמיד יודעת וצודקת, אבל זה לא רלוונטי, מכיוון שהמטרה שלי היא להזכיר לעצמי שלא כולם יודעים את אותם דברים ולא כולם פועלים מאותו מקום ולא כולם מבינים את אותם מושגים באותה צורה (אפרופו הפוסט הקודם על האותנטיקה). זה מאפשר לי להרגיש את הצד השני בצורה יותר עמוקה ולראות איך אנשים עושים, כותבים, מדברים מתוך המקום הנכון *עבורם* ומביעים את האמת *שלהם*, גם אם היא לא תואמת לשלי.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.