בפרוייקט שאני מובילה במפעל גדול כבר כמה שנים, יש אחת לתקופה פרזנטציה גדולה מול ההנהלה הבכירה ואורחים מבחוץ.
עם השנים התגבש לו צוות עבודה, ואחרי שבנינו יחד את המבנה הכללי של הפרזנטציה, כל אחד התברג באופן טבעי לתפקיד שמתאים לו ואותו הוא עושה בצורה הטובה ביותר, עד רמה שהצלחתי (בקושי רב והרבה עבודה) לשחרר את המשימות כך שאני יודעת מה נעשה בכללי, אבל לא מכירה את הדרך לפרטי פרטים.
לקראת הפרזנטציה האחרונה אני מגלה לאט לאט שאין לי צוות. אחת בחופשת לידה, אחד בחו"ל עם המשפחה, אחד התפטר לפני מספר חודשים ועוד… כל אחד בענייניו ונשארנו אני וראש הצוות שלי, שמתעסק בעוד מליון דברים אחרים ובאופן כללי הטיל עלי בתחילת הפרוייקט את משימת הפרזנטציות ואין לו מושג אמיתי על תהליך ההפקה (הוא שלימד אותי לשחרר משימות:)).
המפעל מלא אנשים מוכשרים, אבל להכשיר מישהו אחד לתפקיד, זה לא כמו לפתח צוות שלם כמעט מ-0, בטח לא בתקופה של סוף החופש בה בעלי חוגג 40, הילד חוגג בר מצווה, אני משתתפת בסוג של הצגה שעולה בשבוע של הפרזנטציה ומארגנת אירוע ספורט גדול בקהילה.
ברור שנלחצתי, אפילו חשבתי לרגע לבטל את הפרזנטציה הנוכחית מרוב יאוש.
הכל לא הסתדר, לא סמכתי ב-100% על האנשים החדשים שבחרתי או שפנו אלי, לא הייתי בטוחה שאספיק להפיק את כל החומר, התאריך לא נסגר סופית והשתנה כל הזמן, האורחים המוזמנים לא הגיבו להזמנות, אפילו המארחת שמקבלת את פני הנכנסים בחיוך מקסים כבר כמה שנים לא תוכל להגיע הפעם. בקיצור… הכל לא.
אז יצאתי לרוץ את זה והבנתי – שכל עוד אני בגישה שתהיה פרזנטציה חלשה כי אין לי אנשים – תהיה פרזנטציה חלשה ולא יהיו לי אנשים, והצוות המעולה שלי נכון לעזור ולהדריך ולכוון.
ואז החלטתי שתהיה פרזנטציה מעולה והאנשים החדשים יתנו לה אופי חדש ומרענן ובכלל אני יכולה להפיק מזה שיעור משמעותי של הסתגלות ויציאה ממעגל הנוחות (מעגל הנכות, אמרה לי פעם מישהי), וכמו שראש הצוות שלי אומר – העיקר הוא התוכן, העטיפה לא חשובה (לא מסכימה איתו, אבל מוכנה לאמץ כשזה נוח לי).
מי שמכיר אותי ועוקב אחרי יודע שמאותו רגע הכל הסתדר, האנשים שעובדים איתי התגלו כאחראיים יותר משחשבתי, מצאנו מישהו שנענה בשמחה להחליף את המארחת וכל החומר מוכן להצגה.
ועכשיו הסוד הגדול – ההתנהלות לא השתנתה, זו רק הגישה. כי נתקלתי בשלושה סירובים והתעלמות אחת עד שמצאתי מארח, כי הכלים הממותגים התעקבו בייצור, כי מי שהיה צריך להכין את התיקיות למוזמנים חלה ברגע האחרון ולא יכל לעשות את זה, כי לא היה מי שיאסוף את החומרים מבית הדפוס וחשבתי שאצטרך לסוע במיוחד, כי לראש הצוות היתה התקלה במקום אחר והוא לא נמצא בכל השבוע שלפני הפרזנטציה. אבל אני ראיתי ש: מצאתי מארח, הכלים היו מוכנים ומישהו נסע במיוחד להביא לי אותם, מישהי שעושה תפקיד אחר הסכימה מיד להכין את התיקיות, מישהי אחרת עברה בבית דפוס וראתה שקית עם השם שלי אז אספה לי וראש הצוות שלי עשה מאמץ מיוחד להיות נוכח בפרזנטציה עצמה.
העולם מתנהל כפי שהוא מתנהל. אנשים עושים את מה שהם עושים, דברים קורים כפי שהם קורים, הכוח שלי הוא לא בלשנות את העולם, אלא בלשנות את איך שאני חווה ורואה אותו. וזה סוד האושר :).
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.