דנה ברגר במופע אינטימי, שלום חנוך במופע אקוסטי, אביב גפן שר הכבש הששה עשר, כל כוכבי הרוק הבועטים של נעורינו מתבגרים ומתכנסים גם הם אל תוך השקט שלהם – בוגרים יותר, בשלים יותר, סלחנים יותר. גם הם אנשים, בדיוק כמונו, גם אנחנו כבר לא מחפשים כל ערב את המסיבה הבאה, גם אנחנו כבר מעדיפים את הערב השקט במרפסת בסוף היום, עם הוויסקי והסיגריה. אפילו האלכוהול שלנו כבר צלול ועמוק יותר, במנות קטנות.
הם שרים, בליווי כינור או פסנתר, שירים חדשים שיצאו לפני שניה, ומסתבר שעברו עשרים שנה ויותר.
גורם לי לחשוב איפה הם היו אז ואיפה הם היום, איפה הייתי אני ולאן הגעתי.
כמו הסטנדאפיסטית שהייתי שומעת באוטו ברדיו בדרך לעבודה, שהייתה מספרת על דייטים מוזרים ולא מוצלחים והיום היא הדוברת הלא רשמית של קולותיהם הנסתרים של האמהות, אלה שאף אחת לא מעיזה להגיד בקול, ופתאום אני מבינה שגם לי נהיה ילד בן 13 מאז, שבעצם אנחנו גדלות יחד במקביל. אבל אני חיה את חיי והיא – פתאום נהיתה אמא לחמישה.
אני קוראת במקומון של המקום בו גדלתי ברכות על נישואי ילדים שרק נולדו, על הולדת ילדיהם של ילדי הגן וזה מכה בי – עושה חישוב בני כמה הם היום ושוב קולטת שעברו מעל 20 שנה.
עברו אי אלו שנים מאז אביב גפן צעק בחוצות "אנחנו דור מזויין". איפה הייתי אז ואיפה אני היום? מה היו האמונות שלי אז ומה הן היום (אני עדיין חושבת שאנחנו דור מצויין).
ירח הוא, בעיני, האלבום האחרון של שלמה ארצי, למרות שהוציא מאז עוד שישה (לא סופרת הופעות, אוספים וסינגלים).
אז איך הזמן עבר? זה ברור..
הזמן טס – כשנהנים.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.