בתיאום הציפיות בינינו אמרתי לו שאני לא בנויה לקשר מחייב ושאני יכולה לתת לו רק חלק מהזמן שלי. הוא מהתחלה רצה שאעבור לגור אצלו, אבל בסוף הבין שזה מה שמתאים לי והתחלנו להפגש מדי פעם. הגדרתי מסגרת מאד ברורה של מה שאני מסוגלת לתת והוא עשה את השיקולים שלו וקיבל אותי ככה.
לא עבר זמן רב והוא התחיל לנסות למשוך את החבל – אולי עוד מעט, אולי עוד קצת, עד שהגיע לאולטימטום – הכל או כלום – או שאני עוברת לגור איתו או שאנחנו נפרדים.
הכלום הזה מפחיד. זה אומר להיות לבד, להתחיל מהתחלה, לחפש אהבה חדשה, לא להיות איתו – שהפך למוכר והיציב והבטוח (מעבר לאיכויות האחרות והמשמעותיות ולמה שהוא מספק לי, כמובן)
חשבתי מה אני רוצה ומה אני יכולה ומה יעשה לי טוב ובסוף החלטתי שאם הוא יעלה שוב את הנושא אנסה לבוא לקראתו, אבל אני כבר לא מפחדת מהכלום, כי היו לפניו ויבואו עוד אחריו ומה שצריך להנחות אותי זה ה"כן לעצמי" – עד כמה אני מוכנה לתת מעצמי ואיפה מגיע הגבול, מה יעשה *לי* טוב, מה יהיה *לי* נכון. ולגור אצלו לא יענה על כל כאלה.
אז יכולתי להתעצבן ולחשוב לעצמי – למה הוא עושה את זה? מהתחלה הדברים היו ברורים, הוא ידע לקראת מה הוא הולך, הכיר את התנאים והיכולות ובכל זאת בחר להיות איתי, אז למה עכשיו הוא מעמיד אותי במצב הזה שאני צריכה להתקפל ולתת לו תשובות?
במקום זה חשבתי עד כמה זה מחמיא, עד כמה הוא רוצה אותי, כמה נעים לדעת שאני נותנת לו משהו משמעותי ושהוא רוצה ממני יותר, גם אם הוא יודע שאני לא יכולה לתת, שהוא מרגיש מספיק בטוח איתי לבקש, כי הסיכון שהוא יבריח אותי שווה את הסיכוי שהוא ירוויח אותי. ואיך שזה מעשיר את תחושת הערך העצמי שלי.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.