משחה הדר לזכר הדר אלטוף, בת קיבוץ מגידו שנהרגה במהלך טיול בבוליביה, נערך השנה בפעם הרביעית.
אחרי שלוש שנים בהן אני לוקחת חלק בצוות המארגן החלטתי השנה להשתתף גם כשחיינית.
אמנם מדובר במשחה לכל דבר, עם מדידות זמנים ותעודות והכרזה על דירוג המקומות הראשונים, אבל בסופו של דבר זה אירוע ספורט קהילתי. העיקר זה ההשתתפות וההנאה, לא התחרות. לא צריך להיות שחיין דגול כדי להרשם למקצה אחד או יותר כי בעצם מהות האירוע היא ההנצחה.
כל שנה אני מוצאת תירוץ למה לא להשתתף. מסבירה לעצמי ולסביבה שיש לי תפקיד מאד חשוב מחוץ למים (ברור שלא) ושגם ככה אני לא יודעת לשחות (ברור שכן), אבל האמת היא שאני פשוט לא רוצה להשאר אחרונה במים לעיני כל הקהל.
השנה סוף סוף הבנתי – מה עוצר אותי בכלל ואיזה מסר אני מעבירה לילדים שלי? שמשתתפים רק אם מנצחים? שאפילו לא מנסים? שמוותרים מראש בגלל ש"אחרים רואים" ומה יגידו עלי, ומה יחשבו?
אז קפצתי למים ונכנסתי לבריכה עם עוד 3 נשים, כל אחת שחיינית מנוסה וכשהן סיימו את הבריכה השניה אני בקושי הגעתי לחצי שלה, אבל היה לי כייף והרגשתי טוב עם עצמי, גם שפרצתי את המחסום של עצמי, גם שנתתי דוגמה וגם שלקחתי חלק פעיל בקיום של האירוע היפה והחשוב הזה, כי אם כל אחד ימציא תירוץ למה לא להשתתף, האירוע יהיה דל ולא מכבד את מהותו.
מנסה מדי פעם לעצור ולחשוב למה אני עושה ולמה אני לא עושה דברים, מתי אני מרגישה צורך ומתי מרגישה מחוייבות או פועלת מהרגל. מתי אני עושה דברים שאני לא רוצה רק כדי לרצות ו/או למצוא חן בעיני אחרים ובעיקר מתי אני עוצרת את עצמי מלעשות דברים מתוך מחסום פנימי ולא מסיבה "אמיתית".
המשחה הזה מצטרף לרשימה של דברים פורצי גבולות (שלי) שעשיתי לאחרונה, ביניהם לישון בים וללכת עם הבת שלי להופעה של כוכבת ילדים בתל אביב. האמת? לגבי כל אחד מהם (ועוד אחרים) גיליתי שהשד לא נורא כל כך, אבל בכל זאת לא על כולם אחזור שוב בקרוב.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.