אין לי בעיה לכעוס, עם כעס אני יודעת להתמודד וגם יודעת לבטא ולדבר עליו.
להתאכזב זה קשה בהרבה. אכזבות זה עניין של ציפיות. חשבתי שאולי זה לגיטימי להתאכזב ממישהו שלא עמד בציפיות שתואמו, אבל אז הבנתי שזה בעצם כעס. אני מבינה שאני מתאכזבת כשאני מצפה ממישהו משהו והוא לא יודע עליו, או שאני מצפה שיעשה משהו למרות שהוא אמר לי מראש (בשלב תיאום הציפיות) שהוא לא יכול לקיים.
אני לא חושבת שציפיות זה דבר רע, אני יודעת שזה מרכיב משמעותי באמביציה.
גם אני לעצמי – איך אני פועלת, מה האמת שלי, איזה בן אדם אני רוצה להיות.
גם ביחסים בין חברים – מה אני נותנת ומה אני מקבלת, מהו האיזון שגורם לשני הצדים להרגיש טוב בקשר, על איזה צורך עונה לי החברות הזו.
אני רק חושבת שציפיות זה כלי חזק שצריך לדעת לעבוד איתו בצורה נכונה ועדינה כדי שהן לא יהיו, בסופו של דבר, הטריגר המעכב.
*****
יצאנו השבוע לרכיבה בשבילים החלקים של היער. באחת העליות החלקתי וירדתי מהאופניים ואחרי כמה מטרים רציתי להמשיך לרכוב. הוא אמר לי "את לא תצליחי, ממש חלק פה, אני אפילו לא יודע איך עולים כאן על האופניים" שאלתי אותו "איך לא אצליח אם לא אנסה?". עליתי על האופניים והגעתי כמעט עד סוף העליה לפני שהחלקתי שוב.
הייתי מרוצה מעצמי, לא מזה שהצלחתי כמו מזה שהעזתי לנסות.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.
ובאידיאל,
כשהאמביציה היא תשוקת הנשמה, התשוקה הפנימית העמוקה האמיתית שלנו,
ואנחנו מחוברים אליה היטב,
אז אין צורך בציפיות ובדחיפה – זה פשוט קורה.
ואז אני לא צריכה לדעת איזה בן אדם אני רוצה להיות – אני פשוט אני, מחוברת ופועלת במלואי
והיחסים והגבולות נתווים מתוך כן לעצמי, ומכל השאר אני פשוט לומדת וגדלה, ואם לא בא לי יותר ללמוד ולגדול ככה – אז הקשר פשוט מפסיק…
כל הדבר הוא שהכל קורה ללא מאמץ, כאילו הייתי עם עצמי, חופשיה לעשות מה ואיך שבא לי – שבא לאמת העמוקה שלי, שפועלת מתוך הבנות של אהבה/חיבור ללא תנאי, סקרנות ופתיחות ושואפת לעונג החוויה המלאה של חיבור, התפתחות, גדילה, למידה.
ודחף לחקור את הלא נודע, להתנסות בשבילים החלקלקים – ומה שיקרה יקרה.
ואז, ציפיות נהיות ממש קטנות על כל העונק והמרחב והלונה פארק הזה.