אמרה לי חברה: "אני נהנית לקרוא את הפוסטים שלך, אבל את לא לוקחת אותם עד הסוף, חסרה הדרמה, חסר הקונפליט, אצלך הכל הופך מטוב לעוד יותר טוב".
"אלו באמת החיים שלי עכשיו", עניתי, "הכל טוב ורק משתפר".
אבל הלכתי עם זה הביתה וחיפשתי משברים, מקומות קשים, משהו רע לכתוב עליו, כי אני מבינה שבאיזשהו מקום זה מעייף לקרוא כל הזמן על 'מטוב לעוד יותר טוב'. אז התחלתי לכתוב קצת אחרת, התחלתי לכתוב על קשיים, אבל כל פעם עד סוף הפוסט הם נפתרו ושוב הגיע הטוב הזה.
לא התחלתי לכתוב לפני 8 חודשים, אז רק התחלתי לפרסם את מה שאני כותבת. הכתיבה היתה שם תמיד – מלווה אותי מאז שאני יודעת לכתוב. הכתיבה היא בשבילי ריפוי – חבר, יועץ, מכוון, מראה לי לפעמים דברים קצת אחרת. כשאני מתחילה לכתוב אני כמעט אף פעם לא יודעת מה יצא בסוף. לפעמים יש רעיון כללי, לפעמים משפט פתיחה ולפעמים אפילו רק כותרת, וגם כשאני יושבת לכתוב רעיון מסויים הוא יכול להשתנות תוך כדי כתיבה, כי פתאום אני רואה אותו מזווית אחרת והכתיבה לוקחת אותי לפתח אותו לכיוון אחר.
אז כשאני מתחילה לכתוב על קושי, הוא בד"כ נפתר עד סוף הפוסט והנה שוב בא הטוב הזה, אבל זה בדיוק התפקיד של הכתיבה בחיי ותוך כדי אני נזכרת שאני לא כותבת עבור מי שקורא, אני כותבת בעיקר בשבילי.
ועוד התכתבות עם חבר שנפתחה באותו עניין והתגלגלה לה בעקבות הפוסט "הגבעה כמשל" שכתבתי לפני מס' שבועות:
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.