מה את אומרת?

כשהייתי סטודנטית עבדתי בניקיון בתים. יום אחד הגעתי למשפחה שעבדתי אצלה כמה חודשים טובים, הבעל פתח לי את הדלת ואמר – אתמול היו פה אורחים ואחרי שהם הלכו אשתי ניקתה את כל הבית.
הייתי אז סטודנטית צעירה וכנראה לא ממש הבנתי עדיין את הפער המנטלי בין נשים לגברים בנושא ניקיון (בלי להכליל, כמובן…). נכנסתי לבית ומכיוון שהאשה 'ניקתה את כל הבית' יום לפני, החלטתי לעשות דברים שלא מגיעים אליהם בד"כ – מדפים עליונים, מעל המקרר, ארונות עמוסי משחקים וכו'.
באותו ערב התקשרה אלי האישה ואמרה לי שהיא מעדיפה שלא אגיע יותר, כי אני כבר לא משקיעה בבית שלהם, למשל היום לא הזזתי את המשקל ולא עברתי על הקיר של האמבטיה.
אמרתי לה שזה נכון שלא הזזתי היום את המשקל ולא עברתי על הקיר של האמבטיה ונפרדתי ממנה לשלום. לא אמרתי לה שהבנתי מבעלה שהבית נקי, לא אמרתי לה שתראה שעשיתי דברים אחרים, לא ניסיתי להגן על עצמי. לא אמרתי כלום.

בימים אלה אני עובדת עם לקוח שמעביר לי משימות על בסיס שוטף ויש לי איתו תקשורת מעולה. אתמול הבנתי שחלק גדול מהעניין של התקשורת המעולה הזו היא עצם קיומה של התקשורת. כשהוא שואל – אני עונה, כשהוא לא כשהוא לא בטוח – אני מרגיעה וכשמשהו לא עובד – אני מתריעה ולא מנסה בכל הכוח למצוא את היכולות הבלתי אפשריות מתחת לשטיח. זה חוסך ממני הרבה תסכול ומונע ממנו הרבה שכר לימוד לא רלוונטי. אני יודעת להגן על העבודה שלי כשצריך, אני לא מפחדת להגיד שאני לא יודעת או שעדיף להוציא את המשימה לספק זול יותר.
יותר מזה – היום אני יודעת להגיד בטבעיות "מחר אני לא עובדת" / "סיימתי להיום". בלי להתנצל, בלי לג'נגל את הזמן. פשוט וברור.

כשאני עושה תיאום ציפיות קודם כל עם עצמי וברור לי מה חשוב לי, מה הגבולות שלי, מה מתאים לי ומתוך מה אני פועלת, המסר עובר בצורה מאד ברורה לצד השני.
זה מפעיל מעגל קסם שבו החוסן שלי נותן ביטחון לצד השני, שמרגיש שאני יציבה ואפשר לסמוך עלי, ההערכה שלו אלי עולה ואיתה גם הבטחון שלי בעצמי ובמה שאני מביאה.

כתיבת תגובה