ביום שישי בבוקר רצתי חצי מרתון בירושלים, בערב רקדנו במסיבת פורים עד שלוש לפנות בוקר ואני מאוהבת!מאוהבת בגוף שלי שיודע לזוז ולא מתעייף כל כך מהר.
מאוהבת במי שמתחזקת אותו שעושה עבודה טובה ומבוקרת כדי שהוא יוכל לעשות מה שבא לו.
מאוהבת במזג האוויר המושלם שהיה בבוקר אחרי הסערה ובזה שלא היה גשם בערב.
מאוהבת בחבורה שאימצה אותי בחום ובטבעיות, שהיא חלק מהסיבה שאני נוסעת למירוץ הזה כל שנה.
מאוהבת בקהילה שלי שיודעת לעוף ולהעיף ולחגוג עד דלא ידע.
מאוהבת בבן הזוג שלי שלא מבין את האובססיה, אבל נשאר לשמור על הגחלת והשנה עם שני ילדים חולים, שהוא לא עושה לי חשבון מתי אני יוצאת ומתי אני חוזרת, שנתן לי לשבור שיא אישי בשנת צהריים.
מאוהבת בהתרגשות של לפני המירוץ, באדרנלין של אחרי.
מאוהבת באדרנלין של לפני מסיבה, בלאות וההיי של אחרי.
מאוהבת בחיים שלי ובכל מה שהוביל אותי למי שאני ולאן שאני הולכת.
ובתוך כל זה –
רצתי בקצב מעולה מבחינתי, קבעתי שיא אישי בחצי מרתון דווקא בתוואי המאתגר של ירושלים וזה מכיוון שרצתי עם מישהו והוא גרם לי לרוץ מהר יותר ממה שאני רגילה. הריצה עברה לי בקלות וסיימתי אותה רעננה ובהרגשה מצויינת, מה שגרם לי להבין שגם קצב הריצה מושרש באמונה. אם אני רוצה לרוץ מהר יותר אני רק צריכה להחליט, כי בקלות אני מסוגלת לרוץ בקצב מהיר יותר ב-5 ואפילו 10 אחוז ממה שאני עושה היום.
אמנם הקטע שלי בריצה הוא לרוץ רחוק, לא לרוץ מהר, אבל כבר מזמן הבנתי שכשאני רצה יותר מהר, הזמן המוקצב לי מאפשר לי לרוץ רחוק יותר…
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.