למה כן, או: עוצמת סיום יום הזכרון

רגע לפני שאני רצה לשדר לקהילה היקרה שלי את יום העצמאות, אני כותבת בהתרגשות את סיום יום הזכרון.

בכל שנה אנחנו לוקחים חלק במיזם "רצים לזכרם". זהו מיזם כלל ארצי בו כל המשתתפים יוצאים בשעה 17:30, בתפר שבין יום הזכרון ליום העצמאות, לריצה או רכיבה. כל אחד במקום בו הוא נמצא, אבל כולם באותה שעה ולאותה מטרה – להנציח את זכר הנופלים. כל משתתף מקבל שם אקראי ממאגר הנופלים, כולל קישור לסיפור חייו באתר משרד הבטחון ושם חזה (משהו שמקביל למספר חזה במירוצים אחרים) ורץ לזכרו.

כשנרשמתי השנה למיזם, חשבתי שאזמין את הקהילה להרשם ואפעל לפי ההנחיות באתר (כל אחד רץ באופן עצמאי). העליתי את הנושא בפני מי שאחראית על אירועי יום הזכרון, היא פנתה ליו"ר צח"י (צוות חירום ישובי ומי שמטפל בכל ענייני הקורונה בימים אלה) שפנה לקב"ט המועצה וקיבלנו אישור מיוחד לריצה בקבוצות קטנות -עד 5 אנשים. מנסיון העבר של 30-35 רצים, החלטנו לפצל את הרצים ל-7 קבוצות שהן 7 פינות הנצחה ברחבי הקיבוץ, לצאת כולם באותה שעה ממוקדים שונים ולרוץ/לרכוב בהתאם להנחיות.
פניתי ל-7 חברים שמלווים אותי ומובילים אותי באירועי הספורט בשנים האחרונות וכולם נכונו למשימה.
כדי שנוכל להיערך נכון פתחנו טופס הרשמה שהתמלא והתמלא והתמלא עד כדי כך שהיינו צריכים לפתוח 3 סבבי ריצה/רכיבה בהפרש שעות שיאפשר לעמוד בכללי הקורונה.
לאחר שבוע שהתעסקנו יחד בפורמט ובמעקב אחר ההנחיות וברעיונות איך לייצר אירוע מכובד ובחלוקת תפקידים, התיישבתי הבוקר לשבץ את המשתתפים בקבוצות של חמש.
כמו פאזל מטורף – לפי רמה ולפי ענף (רכיבה או ריצה) ולאזן את המשתתפים ומי צריך להיות ביחד (בני משפחה) ולדאוג שלכל מוביל יהיה לפחות סבב אחד שיאתגר את יכולות הכושר הגופני שלו (כי בכ"ז מדובר באירוע ספורט) ולהסביר שוב ושוב (ושוב ושוב) איך זה עובד ומה עושים ומה המסלול ואיפה עוצרים ומה מקריאים ולחלק את הערכות עם הדגלים והשמות למובילים ושוב לעשות סבב שינויים בשיבוצים כי עוד מישהו נזכר שהוא מעוניין להשתתף ברגע האחרון ואני לא יכולה להגיד לא להשתתפות באירוע כזה…

מעז יצא מתוק.
מה שזימנה לנו הקורונה, כפי שנוהגים להגיד היום, זה סיום עוצמתי ליום הזכרון, בו במשך כמעט שעתיים כבישי הקיבוץ היו מנוקדים כחול לבן ודגלים מתנופפים בקבוצות קבוצות של רצים ורוכבים. אווירה של סולידריות והתארגנויות של ילדים ומבוגרים שלא היו רשומים לאירוע, אבל עברו בשעות האלה באופן עצמאי בין פינות הזכרון. הכל תוך הקפדה על הנחיות משרד הבריאות.
בכל פינת זכרון הוצב שולחן עם תמונת החייל, נר זכרון, עציץ וחלוקי נחל. בכל נקודה עצרו להקריא עליו כמה מילים.
מכיוון שאיש לא מיהר להתארגן לחגיגות יום העצמאות, הכל היה נינוח ואיפשר אינטימיות וחיבור אמיתי לכל אחד מהנופלים.

אחד העקרונות המנחים בגישה של לחשוב אחרת להפיק יותר, הוא:
"למה לא" זה יותר קל, "למה כן" זה יותר פרודוקטיבי.
היום הזה היה ממש הוכחה לכמה המשפט הזה נכון.

וטיפ קטן משותפתי לדבר הגדול הזה שהיה היום:
תמצא עוד אדם אחד שגם הוא "למה כן" ומשם תכבוש עולם.

כתיבת תגובה