הבוקר שמתי שעון לחמש, מדי פעם אני עושה את זה, כשאני מרגישה שאני לא מספיקה וחסרות לי שעות ביום.
אני בכלל בנאדם של לילה, השעות הטובות שלי הן 1:00-2:00-3:00 בלילה, אבל לאחרונה אני רואה שאני לא מצליחה להגיע להגיע לשעות האלה, אז במקום ללכת לישון מאוחר, אני מנסה לקום מוקדם.
בכל מקרה – היתה לי רשימת משימות להספיק עד ההשקמות של שש וחצי (מה לעשות, הילדים יוצאים מוקדם לבית ספר) אבל בערך 10 דקות אחרי שקמתי, אחד הילדים התעורר. הוא רצה לספר לי מה הוא חלם, הוא רצה שאעזור לו לשטוף פנים ולצחצח שיניים, הוא רצה שאשב איתו לשתות תה.
ברגע הראשון התבאסתי ואפילו כעסתי – קמתי מוקדם כדי להספיק דברים ועכשיו אתה מכלה לי את הזמן בבקשות?
ברגע השני חשבתי לעצמי – מהי מטרת העל? מה באמת חשוב? מה עומד לפני מה בסדר העדיפויות שלי?
פתאום ראיתי איזו שעה קסומה זו, שיש לי זמן איכות עם הילד לפני שמתחיל הבלאגן בבית, שזה רק הוא ואני בשעה של חסד, שהוא פותח את היום שלו בתשומת לב מלאה של אמא ואני פותחת את יומי באינטימיות יקרה עם הילד שלי.
יכולתי להכין לו תה, להושיב אותו ליד השולחן ולהמשיך (להתחיל) במשימות, אבל יצאתי מהתבנית האוטומטית שלי, הסתכלתי על הסיטואציה בצורה שונה, חשבתי אחרת והפקתי יותר – הרווחתי זמן איכות שלא יסולא בפז.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.