ערב לפני יציאה לסופשבוע ארוך, עוד לא ארזתי.
מתכננת ללכת לישון בשעה סבירה, כדי שיהיה לי כוח גם בנסיעה וגם ברכיבה על האופניים (סופשבוע שמתחיל ביומיים רכיבה).
רוצה לסדר את הבית לפני שיוצאים, זה עושה לי נעים לדעת שעזבתי בית מסודר, למרות שאני יודעת שלא אמצא אותו כך כשאחזור.
להכין כמה דברים בשביל הילדים, שאהיה שקטה שיש להם מה שצריך.
להתקדם לפחות עוד קצת בפרוייקט שאני לא מצליחה להניע.
לכתוב, כי הרבה זמן לא פרקתי את עצמי על הדף.
בסוף, מכל הדברים, אני הולכת לחברה כדי להכין איתה פלקט לפרסום אירועי החג.
כל כך הרבה דברים יש לעשות כל הזמן, איך אני יודעת במה לבחור בכל רגע? איך אני בוחרת במה להתחיל? אנחנו מדברות על זה תוך כדי עבודה על הפלקט.
התשובה מגיעה בבוקר שאחרי, אני כותבת לה (ולכל משתתפי תוכנית הטריגרים):
"האופן בו את בוחרת לחלק את הזמן שלך, הוא פועל יוצא של מטרות העל שאליהן את שואפת".
כי זמן הוא עניין של סדר עדיפויות. כשאני אומרת שאין לי זמן לעשות משהו, זה בגלל שאני מעדיפה לעשות באותו רגע משהו אחר ולא משנה מה השיקול (מה ההבדל בין 'צריכה', 'רוצה' ו'חייבת' – alapixel.co.il/לחשוב-אחרת/חייבת/).
ומה קורה כשיש כמה דברים? כשאני רוצה לקדם מספר מטרות על בו-זמנית?
זה בדיוק המקום שלי לקחת אחריות ולבחור.
אני יודעת שלא תמיד אני יכולה לעשות דברים במקביל, אבל אני לא מרגישה שיש התנגשות של סדר עדיפויות מכיוון שזה סדר – תמיד יהיה משהו שיהיה בראש הרשימה.
זו בדיוק הגמישות מבחינתי – להבין שיש לי מספר מטרות על ובכל רגע לבחור לטובת איזו מהן אני פועלת. כשאני יודעת את זה ומטרות העל שלי ברורות ומוגדרות לי כל הזמן, כל 'ויתור' הוא בעצם בחירה של דרך לעבר אחת ממטרות העל שהגדרתי לעצמי וכך תמיד אני מקדמת משהו.
אני לא יוצאת בתחושת פספוס או החמצה על משהו מקביל שהפסדתי, אלא מרגישה מסופקת שקידמתי עוד קצת משהו שחשוב לי.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.