בית חלומותי

הראשונים היו שני חרדים מאיזו ישיבה בבני ברק. הם נסעו צפונה לשבת, אבל כשהגיעו לצומת מגידו פתאום גילו שלא יספיקו להגיע ליעדם לפני כניסתה, אז עצרו את הרכב בתחנת דלק שמול הכלא.

זו היתה שבת חורפית גשומה. אנחנו הגענו הביתה מביקור משפחתי בסביבות 21:30 בערב וראינו אותם מסתובבים בקיבוץ.
שאלנו אותם אם הם צריכים עזרה והם אמרו שהם מחפשים את בית הכנסת כי הם צריכים מקום לשהות בו.
[מעניין איך אנחנו, כאנשים, תפוסים כל כך חזק בהרגלי החיים שלנו ויש דברים שנראים לנו טריויאליים כשאנשים אחרים בכלל לא מכירים אותם].
בכל מקרה – הסברנו להם שזה לא ממש מקום לבית כנסת (טוב, זה היה לפני כך וכך שנים) והזמנו אותם לישון אצלנו ולהעביר איתנו את השבת.

אח"כ היו הקוראניות – 4 נשים שהסתובבו בקיבוץ ונדלקו על הילדים שלי כשהיינו בדרך הביתה חזרה מהגן (איך אפשר שלא..).
הן רצו לטייל בתל מגידו, אבל כבר היה מאוחר אז הן חיפשו את בית ההארחה של הקיבוץ. פעם באמת היה, היום כבר אין דבר כזה. שאלתי אותן מה הן מתכוונות לעשות, אז הן הציעו לבוא אלי הביתה. זרמתי.
הן באו איתנו לבריכה, טיפלו בילדים, עשו לי מסאז' בערב, סידרו את החצר ועשו כל כך הרבה רעש שאפילו לא שמעתי את הילדים שלי.. בקיצור – פינוק. חבל שלא נשארו עוד איזה יום יומיים.
בדיעבד גיליתי שכמה דקות לפני שהן פגשו אותי הן היו במזכירות ואחרי שהן יצאו משם אחד האנשים במזכירות אמר: לא נורא, הן כבר ימצאו את משפחת ז'ק..

אח"כ (או אולי זה היה לפני?) היה את הערב הזה שישבתי לי במטבח ואחת השכנות נכנסה להגיד לי שיש שני תרמילאים מארה"ב, או דרום אמריקה, או גם וגם, בכל אופן – הם מחפשים מקום לשים אוהל, אז היא שלחה אותם לחצר שלנו.

והיום הזה שהערתי את בעלי היקר משנת היופי שלו כי הייתי צריכה לצאת והיה לנו אורח לא מוכר.. אני כבר לא זוכרת מאיפה ומה היו הנסיבות.

ואותו ערב שהוא חזר מרכיבה עם זוג נחמד שרוכב מצפון לדרום שהוא פגש בדרך והזמין אותם להתקלח ולישון אצלנו (בסוף הם לא נשארו כי 6 ילדים מתרגשים מאורחים זה לא בדיוק קפה ומדורה תחת שמים זרועי כוכבים).

ועכשיו היא פה.
"פגשתי" אותה באכסניה בירושלים בלילה שלפני המרתון. ישנתי בחדר של 6 עם עוד 5 אנשים שאני לא מכירה. היא נכנסה אחרונה אחרי שכבר כולם ישנו ואני הייתי במיטה. לחשתי לה (באנגלית) "מחר אני קמה מוקדם, מתנצלת מראש אם אעשה רעש ואעיר אותך", היא לחשה לי חזרה "למה מוקדם?"
"אני משתתפת במירוץ מחר"
"איזה יופי, בהצלחה, מאיפה את?"
"מצפון הארץ, ואת?"
"ארצות הברית, אני מטיילת בישראל כמה חודשים"
"אז קחי את מספר הטלפון שלי, כשאת נוסעת צפונה אולי תבואי לבקר"
"תודה, לילה טוב, בהצלחה מחר"
כל זה בלחישות.
למחרת ניסינו להפגש שוב באכסניה, אבל לא הצלחנו. אח"כ התכתבנו קצת בווטסאפ.
ביום חמישי האחרון היא הגיעה כדי לצאת איתנו לשמוע מוזיקה ונשארה עד היום (ראשון) בבוקר.
בסוף השבוע היא תחזור לליל הסדר.

באמת ככה חלמתי את הבית שלנו – פתוח ומזמין אורחים. כמו שנכנסה מישהי באחד הערבים (בלי לדפוק בדלת, כמובן), נעמדה בפתח הדלת, הסתכלה פנימה ואמרה "תמיד יש פה אנשים".

מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.