ושוב יוצאת לרוץ ולא מצליחה. משהו לא מסתדר עם הסנכרון של הנשימה והצעדים, משהו לא עובד עם האנרגיות של הגוף, משהו בראש עוצר אותי מלהמשיך.
תוואי שטח שעד לפני חודשיים לא הייתי סופרת בכלל, מרחקים שהייתי עושה בקלות גם אחרי לילות של מסיבות אל תוך הלילה ופתאום הכל קשה. לא זז הרוורס.
מתסכל, אני אפילו לא יכולה לרוץ את זה…
ועשיתי חודש מנוחה ועוד חודש הסתגלות ושוב אני יוצאת לריצה קצרה (בסטנדרטים שלי) ולא מחזיקה אותה. נכון שהכנסתי אליה אתגר קטן בתוואי, אבל ממש קטן ולא נחשב, עברתי כבר מסלולים קשים בהרבה.
והריצה הזו בדיוק, כשאני אומרת לעצמי כל הדרך למטה "לא להכנס לדכאון, לא להכנס לדכאון" (ברור שלא עבד…), זו הריצה שמאירה לי את הדבר הפשוט –
שלא רק שאני צריכה לבחון דברים (יכולות הריצה שלי, לדוגמה) ביחס לעצמי, אני צריכה לבחון אותם ביחס לכאן ועכשיו שלי. כי אמנם רק לפני 3 חודשים רצתי 20 ק"מ עם 300 מטר עליה, אבל היום אני לא במצב של לפני 3 חודשים. היום אני במצב של היום ואני בודקת עם עצמי – מה אני יכולה לעשות עכשיו וביחס לזה – לאן וכמה אני דוחפת את עצמי.
לצאת לריצה קצרה, למשוך אותה עוד קצת, ולהיות מרוצה שהצלחתי למשוך עוד, לא להתבאס על כך שלפני חודשיים לא הייתי יוצאת בשבילה מהבית (במטפורה, כמובן. תמיד שווה לצאת מהבית).
וברור שברגע ששיחררתי את זה יצאתי לאחת הריצות היותר טובות בחודשיים האחרונים 🙂
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.