לפני שנתיים גיליתי את אחותי האבודה. טוב, לא באמת אבודה, זה לא שלא ידעתי על קיומה או שהיינו ברוגז כל השנים, אבל היא חיה את חייה ואני את חיי ולא היתה בינינו תקשורת אמיתית. שוב, לא היה נתק, כשהיא היתה בארץ עוד היינו נפגשות מדי פעם, היא היתה איתי וליוותה אותי בחצי מהלידות, אבל לפני כמה שנים היא עברה לקנדה ואז היינו מדברות פעם בכמה חודשים ולעתים אף יותר רחוקות.
לפני שנתיים נסעתי לבקר אותה בקנדה. היו לי ארבעה ימים. המון חששות – איך היא תקבל אותי, איך "נשרוד" יחד ארבעה ימים אינטנסיביים, איך ארגיש בחברתה…. בסוף הגעתי ובמשך ארבעה ימים לא הפסקנו לדבר, כל ערב תכננו לצאת ובסוף מצאנו את עצמנו בשיחה אל תוך הלילה. היה רגע אחד שבו ממש הרגשתי שאנחנו שתי אחיות כשהייתי שותפה איתה לחוויה בעלת משמעות.
חזרתי הביתה בהרגשה טובה – גם הביקור היה נעים וגם הרגשתי קרבה לאחותי, אבל נסיבות החיים וההרגלים הובילו לכך ששוב לא דברנו תקופות ארוכות.
לפני שנה (בדיוק) היא היתה פה בביקור, במהלכו נפגשנו לא מעט וכשהיא חזרה לביתה – שוב נתק.
לפני שלושה חודשים בערך החלטנו למסד את הקשר. החלטנו על פגישה שבועית.
מאז אנחנו מדברות פעם בשבוע בשעה קבועה ולא מוותרות, גם אם זה רק 10 דקות כי חג או חופש או בלאגן אחר (בד"כ זה שעה-שעתיים).
צוללות ישר לעומק, בלי מניירות, בלי נימוסין, בלי גישושים, בלי שתיקות מביכות. אפילו לא "משלימות פערים", פשוט מדברות ומגלות (לפחות אני) כמה אנחנו דומות בכל כך הרבה דברים, כאילו גדלנו באותו בית 🙂
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.
Same here!