הרצח של אסתר הורגן מטל-מנשה טלטל אותי לגמרי.
אמא לשישה יצאה לרוץ ביער ליד הבית ולא חזרה. נרצחה באכזריות.
טל מנשה ויער ריחן נמצאת 25 ק"מ מהבית שלי. 10 ק"מ אווירי. ממש בצד השני של הואדי.
לרוץ לבד ביער.
לרוץ. לבד. ביער.
מה זה בשבילי לרוץ לבד ביער? לרוץ לבד ביער זה שחרור, זה חופש, זה שקט, זה פירוק, זה בהירות של מחשבה, זה מדיטציה.
הריצות האלה לבד ביער משמעותיות ומהותיות עבורי, הן נותנות לי מענה רגשי, מענה מנטלי, אתגר מחשבתי, אין בהן עניין של כושר.
התנועה משחררת לי מחשבות ותובנות. הטבע, המרחב, הדברים הקטנים והגדולים שהיער מביא איתו – כל אלה מאפשרים פתיחות וגמישות מחשבתית. לרוץ לבד ביער זה אוטופיה של חופש ובחירה – להיות לגמרי קשובה לעצמי ולבחור בכל רגע נתון ללא תלות. לרוץ בקצב שלי, במרחק שמתאים לי, לעצור כשבא לי, לבחור את השביל שמתאים לי, להחליט אם אני רוצה לעלות או לרדת, שביל רחב או צר, שמש או צל ולא להתחשב באף אחד חוץ מעצמי.
זה לפרק כעסים, זה לפתור בעיות, זה לשחרר מתחים, זה לסדר את המחשבות, זה לצמוח,
זה שקט. זמן לעצמי.
פעם כתבתי את זה כל כך מדוייק: ריצה זו העבודה הכי אינטנסיבית – רק אני והשטח והראש מתחיל להתנקות, כל מחשבה מוצאת לה מקום, כל רעיון צף בנחת על ענן היצירתיות.
אבל… בואו נשים את הדברים על השולחן. זה מסוכן. לא סתם אני רצה עם גז מדמיע ועם הכלבה, החיוג המהיר הראשון שלי הוא לאחראי הבטחון בישוב, אחת הסיבות העיקריות לשימוש בשעון ריצה היא הלייב-טרק – אפליקציה שבעזרתה יש מישהו שיכול לראות בכל רגע נתון איפה אני נמצאת ואין מצב בעולם שאצא בלי טלפון.
כל דבר שקורה הוא טריגר, אחרת לא הייתי שמה לב אליו. זה לא אומר שאם לא שמתי לב אליו הוא לא קרה, זה אומר שאם כן שמתי לב אליו, כנראה הוא בא להגיד לי משהו. בעקבות הרצח ביער ריחן קיבלתי החלטה להמנע מלרוץ לבד ביער, לפחות בתקופה הקרובה.
אז נכון שאפשר למצוא פתרונות – אפשר לרוץ עם מישהו ביער, אפשר לרוץ לבד במקום אחר, אפשר הרבה דברים, אבל המכלול הזה של "לרוץ לבד ביער" על כל המשמעויות שלו, צריך לעבור ל"Hold".
עברתי משבר, שלא לומר תחושה של אובדן – אובדן החופש.
ביום הראשון הרגשתי את הקושי, הרגשתי את התסכול עולה ואמרתי לעצמי שאני נותנת לעצמי עד הצהריים להתאבל ואחרי זה אני קמה וחוזרת לחיוניות, ככה אני עושה בדרך כלל וזה עובד יופי, אבל הפעם כשהגיעה שעת הצהריים ראיתי שזה לא מספיק לי, אני עדיין עמוק בתוך הכאב. הבנתי שהפעם אני צריכה להיות גמישה ולהשאר עם הקושי והתסכול, הרי מותר לי לבחור איך להרגיש ולפעמים גם המלנכוליה נעימה לי, אני צריכה לתת לה מקום כדי למצות אותה עד תום, שלא תלווה אותי לאורך זמן ותעלה לי ממקום לא צפוי.
מה שעודד אותי זו האמונה שלכל דבר יש השלכות חיוביות, גם אני לא רואה אותן באותו רגע ובכלל – דבר מוגדר כ"שלילי" או "חיובי" רק נכון לרגע ההגדרה, בפרספקטיבה של מקום וזמן הוא יכול להראות אחרת לגמרי.
לקח לי כמעט שלושה ימים להשלים עם הבחירה ולהתמכר אליה – להבין ולקבל את זה שהיא הבחירה הכי נכונה עבורי במקום ובזמן שבהם אני נמצאת כרגע.
עכשיו אני צריכה למצוא לי משהו חדש שיתן לי את המענה לכל מה שקיבלתי מהריצה לבד ביער, אולי זה יהיה משהו אחר לגמרי, לא קשור לריצה ואולי זה בכלל יהיה חיבור של כמה דברים מתחומים שונים.
סקרנית לגלות לעצמי דברים חדשים.
