היא מבקשת:
"בוקר טוב🌸
אשמח שתכתבי משהו לגבי "אשמת הניצול" (להבנתי קיים מושג כזה).
מרגישה אשמה כשכנסת למיטה בבית שלי וחושבת על הבן שלי וכל החיילים שנמצאים במילואים וישנים בשטח, באוהל בשק שינה..
מרגישה אשמה כשיושבת לאכול בבית שלי וחושבת על כל האנשים שאיבדו את הבית שלהם ואת המשפחות שלהם..
ועוד דברים שלא אפרט."

——-

"אשמת הניצול" (ד"ר רוברט ליפטון) הוא מושג שמתאר רגשות אשמה של מי ששרד, בזמן שאנשים סביבו לא שרדו. אבל מסתבר שלא רק מי שהיה במצב של הסכנה הממשית, אלא גם מי שמרגיש קרוב לזה שהיה בסכנה, מרגיש אשם כאשר הוא ממשיך בחייו.

——-

זה מה שעניתי לה:

"כשהיינו ילדים היו אומרים לנו "תגמרו הכל מהצלחת, יש ילדים רעבים באפריקה"
והיינו עונים – "ואם נאכל הכל הם לא יהיו רעבים?".

את חושבת שהבן שלך שנמצא במילואים וישן בשטח עושה את זה כדי שאמא שלו תהיה מפוחדת ותסבול? או כדי שאמא שלו תוכל לישון בשקט בבית שלה?
מה יעשה לו הרגשה טובה יותר?

יש לך תפקיד חשוב. בזה שאת חיה, בזה שאת ממשיכה, בזה שאת שומרת על עצמך ועל הבית שלך, תחשבי שאם לא את ושכמותך, המדינה היתה מפורקת לגמרי ולא נשאר פה כלום.
אנשים שאיבדו את הבית שלהם רוצים למצוא בית חדש, הם לא רוצים שגם לך לא יהיה בית, זה לא יתן להם כלום.
מה כן יתן להם? שתחזיקי את הראש מעל המים, שתהיי להם בית ומדינה כדי שיהיה להם לאן להתאושש.

ובכל מקרה, אל תשאירי את התחושות האלה לעצמך. חשוב לדבר עליהן ולעבד אותן, כדי שתוכלי להמשיך לחיות בצורה בריאה."

——-

לימים שקטים.

מחשבות שלי בעקבות פוסט (ישן) של חבר בלינקדאין.

אני חושבת שהמושג הטבוע "איזור הנוחות" קצת שגור מדי בלי מספיק חשיבה מאחוריו, כי לפעמים מה שמוגדר "איזור הנוחות" הוא מקום לא נוח בכלל – עבודה לא מספקת, זוגיות לא בריאה, מקום מגורים לא ראוי ועוד…
ואז אין פה בכלל איזור של נוחות, הקושי הוא לצאת מהאיזור המוכר, לעשות שינוי.

הפחד הוא לא מאי הנוחות, הפחד הוא מאי הודאות שיש במקום האחר.
ככלל – אני לא רואה פסול בנוחות, לא מאמינה שרק חוסר מייצר צמיחה והתפתחות ולא רואה בקשיים מטרה נעלה.
לא שאסור להתמודד עם קשיים, לפעמים גם זה צריך, אבל זה לא ערך שמניע אותי בעולם.

במקום לצאת מאיזור הנוחות, אני מנסה, לרוב להרחיב את איזור הנוחות שלי ולהכניס אליו דברים חדשים כל הזמן.
להרגיש בנוח עם עוד משהו ועוד משהו ובכך להגדיל את היכולות שלי.
כך אני מרגישה שאני מתפתחת לרוחב בצורה ורסטילית ולא צומחת לגובה באופן ליניארי.

——

(קישור לפוסט המקורי: https://www.linkedin.com/posts/houlite-ronenbn_leadership-communication-coaching-activity-6862035849626828800-O4yC/)

הבת שלי היקרה לא מצליחה להתעורר משעונים מעוררים, לא בטלפון ולא כאלה שמערעידים את כל הבית. היא מפסידה דברים שחשובים לה כי היא לא מתעוררת למרות ששמה שעון.
הדבר היחיד שמצליח להעיר זה… אני. גם בטלפון. אם הטלפון מצלצל היא לא מתעוררת, אבל אם אני מתקשרת זה מעיר אותה (תמוה ככל שזה נשמע).

הבוקר יש לה טיול והיא ביקשה שאעיר אותה.
מצד אחד, אני רוצה שתהיה לה אחריות, שהיא תפתח איזושהי יכולת או הרגל להתעורר, שתמצא את הדרך לעשות זאת בעצמה ולא תהיה לגמרי תלויה בי.
מצד שני, אני אומרת לה הרבה פעמים שבקשת עזרה היא ניצול משאבים, הרי גם אני משאב שיש לה ואם היא צריכה את עזרתי ואני פנויה לעזור לה – למה לא?
גם לבקש עזרה זו לקיחת אחריות.

אז הבוקר אני תוהה – האם בקשת עזרה היא תלות, או ניצול משאבים?

מה אתם אומרים?

לפני כמה ימים נפרדנו מעדי שהיתה יקרה לי מאד. לא היינו מאד קרובות ברמה היומיומית, אבל בממשקים שלנו היינו מאד כנות, פתוחות וציניות באותה מידה. ראינו את הדברים בצורה דומה, הגישה שלנו היתה דומה, הרגשתי איתה בנוח, אהבתי אותה מאד ואני יודעת שגם היא אותי.

היא היתה אישה מיוחדת במינה, אהובה מאד, מוערכת מאד, חזקה מאד, אספה סביבה אנשים רבים במהלך חייה הקצרים והיתה דמות מרכזית בקהילה.

שבועיים לפני שנפטרה, כשהסוף כבר הורגש, היתה לנו שיחה. בין השאר דיברנו על מה שיהיה פה אחרי שהיא לא תהיה פה ברמה הקהילתית, על האבל הכבד שירד על הקיבוץ והקושי להתאושש, על דחייה וביטול של אירועים ועל הצורך להגדיר זמן שממנו והלאה החיים יחזרו למסלולם בלי שאנשים ירגישו קושי.
היא ביקשה שאדאג שתקופת האבל תהיה במהלך השבעה ושאחר כך כולם יחזרו לחיות את החיים כפי שהיא אוהבת, צחקנו כשהיא אמרה לי – תכתבי בכל המודעות: "לבקשתה של עדי, המסיבה תתקיים כמתוכנן", סיפרה שלא פעם היא אמרה לאמא שלה שאם היא מתה יום לפני פורים – שלא יבטלו את החגיגות.

אז את האירוע שאמור היה להתקיים יום אחרי השבעה ביטלנו, כי גם בשביל לפרסם צריך כוחות, אבל אני מעבירה כאן את המסר ש:
בסוף החיים הם החיים, וחלק מלחיות אותם בשלמותם, זה לדעת להשבר, להתגבר ולהמשיך.

* ומנצלת את ההזדמנות לספר שגם לי יש הסכם עם חברה שאם קורה לי משהו, ממשיכים לחגוג כרגיל 🙂

במפגש קוביה האחרון דיברנו על דחיינות. שאלנו מה זו דחיינות, האם אני דחיינ/ית? איך להתייחס לדחיינות ומה לעשות איתה?

בסבב הראשון מישהי הכריזה על עצמה כדחיינית. אחד הדברים שהיא אמרה זה "יש לי את כל הידע של איך לתעדף – לעשות רשימה, לבדוק אותה כמה פעמים ולשים תזכורות בטלפון ועדיין אני לא עושה את הדברים".

אני לא חושבת שדחיינות היא עניין של תיעדוף, כי יש דרך בין לדעת מה אני צריכה לעשות (ומתי) לבין להביא את הדבר לכדי הביצוע עצמו. (זה מתקשר למפגש שבו דיברנו על 'מיצירתיות ליצירה – הדרך שבין רעיון להגשמה').

ופה שאלתי שאלה שמחברת את שני הדברים –
"מה השיטה שלך?"
כי כשאת אומרת "אני יודעת איך לתעדף", אני מאמינה שזה משהו שראית או קראת או למדת באיזה מקום. זה באמת נכון וטוב ועוזר למישהו אחר, אבל לך זה לא עובד, כי את עובדת אחרת. זו לא השיטה שלך.
דוגמה שאני אוהבת לתת:
לי יש יומן דיגיטלי בו כתוב הכל – מפגישות עסקיות, אירועים, חגים, אירועים קהילתיים, מפגשים עם חברים ועד חוגים של הילדים, פעילויות, טיפולים וכו'.
כל סוג אירוע בצבע אחר, לכל ילד צבע משלו.
בשבילי זה עושה סדר, אבל כשהבן שלי מסתכל על זה הוא מקבל סחרחורת. הוא בתחילת השבוע או היום אומר לעצמו מה יש לו לעשות באותו שבוע וזה מספיק לו.
אם אני רק אגיד לעצמי מה יש, אהיה עסוקה כל היום בלחשוב מה שכחתי.
זו השיטה שלי שעובדת לי, זו השיטה שלו שעובדת לו.

הצעתי לאותה משתתפת כיוון לשיטה שלה, גם מתוך הדברים שאמרה במפגש.
היא סיפרה שבחופש היא קמה כל בוקר להכין אוכל לאחיין שלה ואז יצאה לשחות. עוד היא סיפרה שלקוחות שפונים אליה מקבלים את העבודה בזמן.
בנוסף דיברה על כך שכשהיא נכנסת למשימה, היא שוקעת בה וכל שאר המשימות נדחות.

הרגשתי שהשיטה שלה היא מחוייבות.
כשהיא מתחילה משהו היא מחוייבת אליו (שוקעת במשימה) וכשהיא מחוייבת למשהו, היא דואגת לכך שיקרה (ארוחה לאחיין, זמן אספקה ללקוח).
כשהמחוייבות היא חיצונית, המשימה תתבצע. וזה בסדר להשתמש בסביבה כדי לייצר משהו פנימי אצלנו, כפי שכתבתי למשתתפי תכנית הטריגרים לפני כמה ימים – 'מכיוון שהשפעת הסביבה היא בלתי נמנעת, שימי לב איפה (ואיך) זה מקדם אותך'. זה ה'איך' שבו היא יכולה להשתמש.
ואולי דבר נוסף זה שגרת יום.

אנחנו לא יכולים לעבוד בשיטה של מישהו אחר. אנחנו יכולים לקרוא, לחפש, לבדוק ולבחון – מה נכון לנו ומה עובד לנו.
אנחנו יכולים להסתכל על עצמנו – להבין איפה אנחנו מצליחים לעשות דברים בצורה קלה, יעילה, נוחה ולמצוא את הדרך לפעול באותה צורה גם במקומות שבהם אנחנו מתקשים. זה מה שנקרא 'למצוא את השיטה שלי'.

"על מה את מוותרת?" היא שאלה אותי. את עושה כל כך הרבה דברים וחולשת על כל כך הרבה תחומים, הזמן שלנו במהלך היום הוא מוגבל, אז איזה ויתורים את עושה בדרך?
אני חושבת רגע לפני שאני עונה, אבל אז מבינה שזו אותה שאלה של "איך את מחליטה?" (לוקחת החלטות או מקבלת החלטות? זה כבר לפוסט נפרד).
אז אני עונה לה – הגישה שלי מבוססת על חמישה יסודות: אמונות, ערכים, עקרונות, מטרות-על וכלים. אחד הכלים להחלטות נקרא "הפסנתר", וזה הולך ככה –
כאשר מתחילים לכתוב מלודיה, מתחילים בלהבין מה הסולם שלה. הסולם המוזיקלי הוא המתווה, דרכו מבינים מהם צלילי הטוניקה – צלילי הבסיס הנינוחים שעושים לנו נעים באוזן, מהם הצלילים הדומיננטיים – הם צלילי המתח שמחזקים את צלילי הטוניקה, ומהם הצלילים שישמשו מעבר מהטוניקה לצלילים הדומיננטיים (צלילים סאב-דומיננטיים). לכן, אחרי שיוצרים את התו הראשון, יש מספר מוגדר של תווים שיכולים לבוא אחריו וכל תו שמוסיפים תלוי בתווים שנוגנו לפניו (הרי לא נכתוב מלודיה שמורכבת רק מ-דו או מ-מי, אלא אם אנחנו עידן אלתרמן בפלטפוס), כך נוצרת ההרמוניה. אם ננגן צלילים אקראיים, זו עשויה להיות קקופוניה..

איך זה קשור להחלטה ולוויתור?
כאשר אני יודעת מהם הערכים שלי ומהן מטרות העל, כשאני מודעת לאמונות שלי ומכירה את העקרונות לפיהם אני פועלת – אז אני יכולה ליצור הרמוניה בחיים שלי.
לדוגמה –
אם היום אני עובדת מהבוקר עד הערב כדי לקדם את מטרת העל "בטחון כלכלי", אז מחר אני אתפנה להיות עם הילדים אחה"צ ולאכול יחד ארוחת ערב, כדי לקדם את "חוסן משפחתי" ומחרתיים אהיה במשמרת במד"א כדי לקדם "תרומה לקהילה" וביום הרביעי אקפיד על זמן איכות עם בן הזוג שלי כדי לקדם "זוגיות מאושרת ובריאה" וכן הלאה…
זה יכול להיות ברמה היומית, בתוך שעות היום, או בתקופות זמן נרחבות יותר – שבוע-שבועיים.
אני לא מוותרת על שום דבר, ההיפך – אני כל הזמן מקדמת את עצמי להרמוניה, כל פעם מקישה על מקש אחר בפסנתר ומפיקה מוזיקה נעימה.
לפעמים משלבת משימות – אלה האקורדים והליווי שנותנים נפח ועניין ועדיין חלק מההרמוניה.

זו המהות של 'חשיבה פרודוקטיבית וחיים מתוך מודעות', כשאני מודעת לעצמי ולמה שמניע ומוביל אותי, אני יכולה להיות הרבה יותר יעילה.

ומדי פעם אני חוזרת לרשימת מטרות העל שלי, עוברת עליהן אחת-אחת ובודקת אילו פעולות עשיתי בתקופה האחרונה כדי לקדם כל אחת מהן, ואם אני רואה שאחת מהן קצת נזנחה, אני בודקת אם היא עדיין רלוונטית. אם כן – מתגברת אותה, אם לא – משנה או נפרדת ממנה לשלום.

אני גרה במקום היפה בעולם.

אנחנו נוסעים לאילת דרך הבקעה, ים המלח, הערבה.
אני מסתכלת על הישובים בצידי הדרכים ולא מצליחה להבין איך אנשים באמת חיים במקומות האלה, בהרים הצהובים, ברוחות החול.

אני גרה במקום היפה בעולם.
יוצאת לרוץ ביער היפה בעולם – 12 שנים שאני רצה בו 3-4 פעמים בשבוע וחוזרת נפעמת כל פעם מחדש.
יושבת בחצר בתוך הירוק והפריחה היפה בעולם – יום יום יושבת ושואפת את היופי עמוק לריאות.
נוסעת בכבישים היפים בעולם – הכבישים באיזור בו אני גרה, שלפעמים היופי של הדרכים מציף את הגוף עד קצות האצבעות.

חוף אילתי יפהיפה. זולות ועצים, ים צלול בגווני כחול טורקיז, חוף אבנים קטנות, הרים באופק. יושבת עם שייק מרענן וחושבת על מקומות אחרים בעולם – נופים בהודו, הרים בנפאל, נחלים באירופה, יערות באוסטרליה. מקומות יפהיפיים, עוצרי נשימה, פוערי פה וחוזרת לזכרון של רכיבת אופניים עם בן זוגי ביער ליד הבית לפני מספר שבועות, שלהי הקורונה (בפרספקטיבה של זמן כתיבת שורות אלו) ואני אומרת לו – "לא מבינה למה אנשים לחוצים כל כך לסוע לחו"ל, אנחנו גרים במקום הכי יפה בעולם".

ניסיתי להבין – מה זה אומר בשבילי – המקום הכי יפה בעולם? מה עושה אותו כל כך יפה בעיני?
היופי במקום הזה עבורי הוא הקירבה ותחושת השייכות. גם האפשרות להגיע אליו בקלות מתי שרק ארצה וגם שלווה של בית, נינוחות, בכל פעם שאני יוצאת ליער המוכר והמתחדש הזה. כל זה חלק מהקסם.
מה שעושה אותו כזה, זה שהוא שלי.
יש מקומות יפים, אבל הם לא שלי.

ועוד באותו הקשר –
לפני כמה ימים סיפרה לי חברה שאחת השכנות שלנו אמרה לה שהיא (השכנה) גרה במקום הכי טוב בקיבוץ – היא גרה במקום מרכזי בו היא יכולה לראות ולפגוש את כולם. החברה שלי דווקא מאד מרוצה מכך שהבית שלה ממוקם בקצה רחוב צדדי ללא שכנים כמעט.
זה הזכיר לי שיחה דומה עם שכנה אחרת לפני הרבה שנים, שהיא אמרה שהבית שלה נמצא במקום הכי טוב ואני אמרתי ששלי, בסוף החלטנו שכל אחד קיבל את המקום המדוייק לו.

ולסיום – סיפור מהמדרש. בראשית רבא ל"ד:
"ר' שִׁמְעוֹן בֵּן לָקִישׁ הָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּמְעָרָה זוֹ שֶׁל טְבֶרְיָא. יָצְאוּ מִשָּׁם שְׁתֵּי נָשִׁים. אָמְרָה אַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ: בָּרוּךְ שֶׁהוֹצִיאַנִי מֵאֲוִיר רַע זֶה. קָרָא וְאָמַר לָהֶן: מֵהֵיכָן אַתֶּן? אָמְרוּ לוֹ: מִמַּזְגָּא. אָמַר: אֲנִי מַכִּיר אֶת מַזְגָּא, וְאֵין בָּהּ אֶלָּא שְׁנֵי עַמּוּדִים. אָמַר: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו".

איך לבחור, לפעול ולהגיב בצורה הנכונה בכל סיטואציה – בעבודה, בבית ובכלל, בחיים?

לשתות מיץ או מים?
לקבל הצעת עבודה שתדרוש ממני הרבה שעות מחוץ לבית?
איך אדע לבחור נכון?

קודם כל, נגדיר לעצמנו מה זה "נכון".
נכון זה דבר סובייקטיבי, מה שנכון לי לא בהכרח נכון לך ובטח לא נכון לאדם שלישי. השלב הראשון בלעשות את הדברים בדרך הנכונה, הוא להבין שהדרך הנכונה היא הדרך הנכונה עבורי ואין פה תשובה אבסולוטית.

אבל איך אדע מהי הדרך הנכונה עבורי?
דרך היא בעצם תהליך המעבר מנקודה אחת לשניה. בשביל לדעת מהי הדרך הנכונה עבורי,
אני צריכה לדעת שני דברים:
מאיפה אני באה
לאן אני הולכת
מאיפה אני באה – מה מניע אותי, מהם הערכים שלי
לאן אני הולכת – מהו היעד, מהן מטרות העל שלי.

נכון, כדי לדייק ולהבין מה באמת נכון לנו, אנחנו צריכים לעצור רגע, להבין, ללמוד, לתרגל.
אני עשיתי לעצמי רשימה של הערכים החשובים לי ורשימה של מטרות העל אותן אני שואפת להגשים, זה נותן לי איזושהי מסגרת מאד כללית של "איזה מין בנאדם אני רוצה להיות" ואז, כשאני מתקשה להחליט מה לעשות, איך להגיב, במקום לנסות לראות מה יקדם אותי באותו רגע (ברור ששתי האפשרויות, אחרת לא היתה דילמה), אני חוזרת לרשימות ובודקת מתוך איזה ערך אני פועלת באותה סיטואציה ומה יקדם אותי לכיוון אחת או יותר ממטרות העל שלי.

זה יכול להיות בדברים פשוטים מאד –
האם לשתות מיץ או מים?
זה יכול להיות בדברים משמעותיים יותר – האם לקבל הצעת עבודה שתדרוש ממני הרבה שעות מחוץ לבית?
האם לשתות מיץ או מים?
כשאני מחברת בין הערך "אחריות אישית" למטרת העל "גוף בריא", אעדיף לשתות מים.
האם להיענות להצעת העבודה?
כשאני מחברת בין הערך "נוכחות (being)" למטרת העל "נאמנות לרצונות ולצרכים שלי", אקח את התפקיד.
אגב, יכול להיות שמישהו אחר, על אותם ערכים ומטרות על היה בוחר אחרת. פה בדיוק נכנס המקום של מה שנכון עבורי.

 

הבן שלי בן 4.5. פגישה ראשונה אצל המרפאה בעיסוק התחלנו לשחק איזה משחק. הבן שלי, כהרגלו, ממציא חוקים למשחק ועושה מה שהוא רוצה. המרפאה בעיסוק מחזירה אותו לכללים ואומרת לי, כדרך אגב, שאחת המטרות בטיפול תהיה שהוא ישחק לפי החוקים. אני לא מגיבה באותו רגע, אבל הולכת הביתה עם התלבטות.
מצד אחד אני מבינה את הצורך ב"לשחק לפי הכללים" כמיומנות חברתית ובכלל – לחיים. מבינה את החשיבות לדעת "באיזה עולם אתה חי" ולפתח בסיס תקשורת מתוך מכנה משותף שברור לשני הצדדים.
מצד שני אני תוהה האם זה לא גיל שעדיין צריך או אפשר לתת לו חופש יצירתי וסקרני לבחון, להמציא ולשחק לפי החוקים שלו ואיפה הגמישות שלי והגישה ה'זורמת' שלי של לאפשר להם, ללכת איתם ולתת להם להוביל, לעשות את הדברים בדרך שלהם ועל הדרך ללמוד בעצמי נקודות מבט שונות, רעיונות חדשים, אפשרויות נוספות שלא חשבתי עליהן וללמוד דרך התבוננות את ראיית העולם שלהם ואת הלמידה שלהם?

אני הולכת עם השאלה הזו כמה ימים, מנסה לעבד אותה ולא מצליחה להגיע לתשובה חד משמעית שמניחה את דעתי. הכי קרוב שהצלחתי להגיע זה – לפעמים ככה ולפעמים ככה, אבל זו לא היתה תשובה מספקת עבורי, היא הרגישה לי יותר כמו "זה מה יש" מאשר בחירה מודעת ומחושבת.
(זכרו את הפסקה הזו להמשך).

בשיחה אחרת עם הפסיכולוג של הגן ניצלתי את ההזדמנות ושיתפתי אותו בדילמה שלי. התשובה שהוא נתן כל כך פשוטה וכל כך נכונה לי:
כדי לשנות את החוקים, צריך לדעת מהם.
ולחדשות בהרחבה (מכאן זו כבר הפרשנות שלי):
קודם למדי אותו איך זה עובד, מה מצופה ממנו, תני לו את היכולת ליצור תקשורת בסיסית, צרי שפה משותפת. בשלב הבא תוכלי לתת לו את החופש לשבור את הכללים, להבין מה נכון עבורו ולהציע רעיונות אחרים. העוגן הקבוע יתן לו בטחון לחופש.
זה הזכיר לי את ההרצאה של אילן אליאור על יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה, בה הוא אומר שאנחנו נוהגים להגיד שילדים הם יצירתיים – חושבים מחוץ לקופסה, מה שלא ממש נכון, מכיוון שלילדים אין את הקופסה ולכן אין להם ממה לצאת. הקופסה היא אצלנו – מלומדי החיים בעלי הנסיון שכבר קיטלגנו והגדרנו והכנסנו את כל מה שסובב אותנו למגרות מגרות של קטגוריות, אמונות, פרשנויות וכו'…
כדי לצאת מהקופסה, צריכה להיות קופסה; כדי לשבור את הכללים, צריך לדעת מהם.

יבואו לוחמי החופש ויקשו – בכל זאת, הוא ילד, למה כבר לכבול אותו לנורמות ולקבע אותו לצורות? ואני אענה גם על זה – זה נכון כשחיים בתוך בועה והמטרה היחידה היא חופש ומעוף (אגב, גם מעוף מתחיל מאיזשהו בסיס), אבל כשמכניסים למערכת השיקולים והמטרות בחינוך גם מיומנויות חברתיות וגם הקניית ערכים של כבוד, הקשבה, אמפתיה, ענווה וגם יכולות למידה וקשב, ועוד ועוד, אז הדברים מקבלים משמעויות אחרות.

עכשיו, כשיש לי תשובה שמניחה את דעתי, אני מרגישה שאני יותר בשלה לבחור מתי לתת לו חופש להמציא את החוקים ומתי להתעקש על החוקים המקובלים. עכשיו ה-"לפעמים ככה ולפעמים ככה" מלפני שתי פסקאות, מרגיש לי כמו בחירה מודעת ומחושבת מכיוון שיש בסיס להחלטה והנה שוב אני חוזרת לאותו עקרון בדיוק – כדי לצאת מהקופסה, צריכה להיות קופסה; כדי לשבור את הכללים, צריך לדעת מהם.

ההרצאה של אילן אליאור.
הרצאה על יצירתיות, לאו דווקא על ילדים. יש בה כמה דוגמאות שאהבתי:
https://youtu.be/6v3Y4JOhMWc

בוקר של פחות.
פחות סבלנות, פחות חיוניות, פחות חדוות עשיה, בקיצור – מצב רוח ירוד.
בא לי לעצור הכל ולקחת רגע הפסקה מהבית, מהעבודה, מהזוגיות, מהאמהות, לצאת רגע – לנשום אוויר ולחזור; מוצאת את עצמי מסתובבת ורוטנת ושום דבר לא טוב לי והכל בלתי נסבל בעיני וכל דבר שקורה יוצא לא טוב.
אני מנסה להרים את עצמי, מנסה להכנס פנימה ולהבין מה יש שם, מנסה לצאת החוצה ולהיות בעשיה חיונית על בסיס "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" של ספר החינוך, אבל לא מוצאת שקט.

אני מנסה לקבל השראה מהילדים מלאי האנרגיה שלי, אבל אפילו זה לא עובד לי, אז אני יושבת וכותבת על כל אחד:
הראשון – רגיש, אחראי, מצחיק, איש שיחה בעל ידע נרחב, רואה ומנתח דברים בצורה מיוחדת.
השניה – יצירתית, מוכשרת, נדיבה, אחראית, מפזרת אהבה וטוב בעולם, מאושרת מנתינה.
השלישת – נשמה טובה-טהורה, רגישה, אמפתית, משרה רוגע, רואה לעומק האנשים בסביבה, שמחה מדברים קטנים.
הרביעי – כריזמתי, חד מחשבה, בעל בטחון עצמי, חוש הומור, ספורטיבי, אחראי.
החמישי – צחקן, תקשורתי מודה על כל דבר, מפיץ אהבה.
השישי – מהיר קליטה, סקרן, בעל כושר ביטוי, חד אבחנה.

אני מסתכלת על הרשימה ורואה בכל אחד מהם את עצמי מכל מיני זוויות, זה מרים לי ונותן בוסט של אנרגיה.
כמה טוב להיות אני 🙂

הרצח של אסתר הורגן מטל-מנשה טלטל אותי לגמרי.
אמא לשישה יצאה לרוץ ביער ליד הבית ולא חזרה. נרצחה באכזריות.
טל מנשה ויער ריחן נמצאת 25 ק"מ מהבית שלי. 10 ק"מ אווירי. ממש בצד השני של הואדי.

לרוץ לבד ביער.
לרוץ. לבד. ביער.
מה זה בשבילי לרוץ לבד ביער? לרוץ לבד ביער זה שחרור, זה חופש, זה שקט, זה פירוק, זה בהירות של מחשבה, זה מדיטציה.
הריצות האלה לבד ביער משמעותיות ומהותיות עבורי, הן נותנות לי מענה רגשי, מענה מנטלי, אתגר מחשבתי, אין בהן עניין של כושר.
התנועה משחררת לי מחשבות ותובנות. הטבע, המרחב, הדברים הקטנים והגדולים שהיער מביא איתו – כל אלה מאפשרים פתיחות וגמישות מחשבתית. לרוץ לבד ביער זה אוטופיה של חופש ובחירה – להיות לגמרי קשובה לעצמי ולבחור בכל רגע נתון ללא תלות. לרוץ בקצב שלי, במרחק שמתאים לי, לעצור כשבא לי, לבחור את השביל שמתאים לי, להחליט אם אני רוצה לעלות או לרדת, שביל רחב או צר, שמש או צל ולא להתחשב באף אחד חוץ מעצמי.
זה לפרק כעסים, זה לפתור בעיות, זה לשחרר מתחים, זה לסדר את המחשבות, זה לצמוח,
זה שקט. זמן לעצמי.
פעם כתבתי את זה כל כך מדוייק: ריצה זו העבודה הכי אינטנסיבית – רק אני והשטח והראש מתחיל להתנקות, כל מחשבה מוצאת לה מקום, כל רעיון צף בנחת על ענן היצירתיות.

אבל… בואו נשים את הדברים על השולחן. זה מסוכן. לא סתם אני רצה עם גז מדמיע ועם הכלבה, החיוג המהיר הראשון שלי הוא לאחראי הבטחון בישוב, אחת הסיבות העיקריות לשימוש בשעון ריצה היא הלייב-טרק – אפליקציה שבעזרתה יש מישהו שיכול לראות בכל רגע נתון איפה אני נמצאת ואין מצב בעולם שאצא בלי טלפון.

כל דבר שקורה הוא טריגר, אחרת לא הייתי שמה לב אליו. זה לא אומר שאם לא שמתי לב אליו הוא לא קרה, זה אומר שאם כן שמתי לב אליו, כנראה הוא בא להגיד לי משהו. בעקבות הרצח ביער ריחן קיבלתי החלטה להמנע מלרוץ לבד ביער, לפחות בתקופה הקרובה.
אז נכון שאפשר למצוא פתרונות – אפשר לרוץ עם מישהו ביער, אפשר לרוץ לבד במקום אחר, אפשר הרבה דברים, אבל המכלול הזה של "לרוץ לבד ביער" על כל המשמעויות שלו, צריך לעבור ל"Hold".

עברתי משבר, שלא לומר תחושה של אובדן – אובדן החופש.
ביום הראשון הרגשתי את הקושי, הרגשתי את התסכול עולה ואמרתי לעצמי שאני נותנת לעצמי עד הצהריים להתאבל ואחרי זה אני קמה וחוזרת לחיוניות, ככה אני עושה בדרך כלל וזה עובד יופי, אבל הפעם כשהגיעה שעת הצהריים ראיתי שזה לא מספיק לי, אני עדיין עמוק בתוך הכאב. הבנתי שהפעם אני צריכה להיות גמישה ולהשאר עם הקושי והתסכול, הרי מותר לי לבחור איך להרגיש ולפעמים גם המלנכוליה נעימה לי, אני צריכה לתת לה מקום כדי למצות אותה עד תום, שלא תלווה אותי לאורך זמן ותעלה לי ממקום לא צפוי.
מה שעודד אותי זו האמונה שלכל דבר יש השלכות חיוביות, גם אני לא רואה אותן באותו רגע ובכלל – דבר מוגדר כ"שלילי" או "חיובי" רק נכון לרגע ההגדרה, בפרספקטיבה של מקום וזמן הוא יכול להראות אחרת לגמרי.
לקח לי כמעט שלושה ימים להשלים עם הבחירה ולהתמכר אליה – להבין ולקבל את זה שהיא הבחירה הכי נכונה עבורי במקום ובזמן שבהם אני נמצאת כרגע.

עכשיו אני צריכה למצוא לי משהו חדש שיתן לי את המענה לכל מה שקיבלתי מהריצה לבד ביער, אולי זה יהיה משהו אחר לגמרי, לא קשור לריצה ואולי זה בכלל יהיה חיבור של כמה דברים מתחומים שונים.
סקרנית לגלות לעצמי דברים חדשים.

אז… מאיפה להתחיל? מבראשית ברא או מהמפץ הגדול? כי ככל שאני מסתכלת על זה בפרספקטיבה, אני רואה איך האירועים שקדמו נקשרים לאירועים שהתאחרו ויצרו את המכלול של התפיסה לגבי מה שקרה.

להמשיך לקרוא לכל מה שקורה לי יש השלכה חיובית

מכירים טפטופי נרות?
אצלנו זה רץ חזק, בעיקר בתקופה הזו סביב חנוכה – מדליקים נרות, כל פעם נר בצבע אחר ומטפטפים אותם לתוך כוס או איזשהו כלי. לפעמים גם מוסיפים פתיל באמצע תוך כדי, כדי שיהיה אפשר להדליק אחר כך את הנר שמתקבל.
הבת שלי מראה לי כל מיני נרות שהיא הכינה מטפטופי נרות ואני שואלת אותה – מה הרעיון? מה הקטע בלקחת נרות, להמיס אותם ולהפוך אותם לנרות אחרים, הרי כבר מלכתחילה הם היו נרות, אז מה זה תורם לה? להמשיך לקרוא תוצאה ≠ מטרה

איזון. ושיווי משקל.
יום שישי, אימון פונקציונלי, בפעם השלישית שאני נופלת באמצע התרגיל, אני מכירה בכך שיש לי בעיה עם שיווי משקל, כל התרגילים שדורשים שיווי משקל לא עובדים אצלי. זה לא מצב חדש, זו הכרה חדשה.
טיול אופניים מסביב לירוחם, בשלב מסויים החלטנו לעלות על שביל צר (סינגל) על צלע גבעה ואני מחליקה בשליש הראשון של הדרך. להמשיך לקרוא איזון. ושיווי משקל.

ערב לפני יציאה לסופשבוע ארוך, עוד לא ארזתי.
מתכננת ללכת לישון בשעה סבירה, כדי שיהיה לי כוח גם בנסיעה וגם ברכיבה על האופניים (סופשבוע שמתחיל ביומיים רכיבה).
רוצה לסדר את הבית לפני שיוצאים, זה עושה לי נעים לדעת שעזבתי בית מסודר, למרות שאני יודעת שלא אמצא אותו כך כשאחזור.
להכין כמה דברים בשביל הילדים, שאהיה שקטה שיש להם מה שצריך.
להתקדם לפחות עוד קצת בפרוייקט שאני לא מצליחה להניע.
לכתוב, כי הרבה זמן לא פרקתי את עצמי על הדף.
בסוף, מכל הדברים, אני הולכת לחברה כדי להכין איתה פלקט לפרסום אירועי החג.

להמשיך לקרוא חיים מקבילים

השם "לחשוב אחרת להפיק יותר" הוא השם המדוייק ביותר לגישה שלי והוא כולל הכל – גם את החשיבה, גם את ההפקה, גם את השינוי והשאיפה.
זה שם שעלה לפני שנים וכשהתחלתי לפתח את הדבר שנהיה גישה שאיתה אני ממש עובדת, השם הזה התאים לי בול למה שהתכוונתי. להמשיך לקרוא למען השם

בסדנה שהעברתי בשבוע שעבר במשרד של ישי ורמי דוד, דיברנו על כך ש"תסכול הוא לא דרך פעולה". הסדנה עסקה בפירוק קשיים וזה עלה כעקרון חשוב בהתמודדות עם קושי. להמשיך לקרוא בצורה מיטבית

מבחינתי הקורונה היא לא מחלה, היא תקופה והתקופה הזאת פשוט עושה לי טוב.
קודם כל – כולם בבית כל הזמן ואין "מפריעים" מבחוץ, הילדים מגלים אחד את השני ומבלים יחד, בזמן שהם לא ביחד הם לומדים ומתפתחים בכל מיני תחומים. הכל רגוע – אין משימות ומטלות ולחץ על דברים ש'צריך' לעשות ולו"ז שצריך לעמוד בו. הכל נעשה, אבל במין שלווה ונחת וגם אני מצליחה לשחרר קצת את ההתעסקות עם הסידורים והנקיונות מתוך הבנה שכשיש 8 אנשים בבית כל הזמן, אז יש בו חיים דינאמיים. להמשיך לקרוא מבחן הגמישות

לכבוד חודש אוקטובר – אוקטובר הורוד, הקמנו כמה יוזמות בקהילה להעלאת המודעות לסרטן השד ולעידוד בדיקה לגילוי מוקדם.

להמשיך לקרוא העבירו!

ערב חג.
קבענו שעושים על האש, מה שאומר שאני לא צריכה להכין את ארוחת החג.
אחה"צ יצאתי עם חברה לטיול ביער, הגעתי חזרה לקראת שעת הארוחה וגיליתי שהיו שינויים בתכניות ולא מדליקים את המנגל.
נהיה מאוחר, חמותי טיגנה מהר שניצלים, בעלי הכין פירה וישבנו לאכול.
ארוחת חג – פירה ושניצל. להמשיך לקרוא המנה העיקרית

סיפור קטן-ישן, מתקופת חיים אחרת. ישבתי עם חבר בבית קפה ולא הצלחנו להוריד מהן את העיניים:

שתי נשים קובעות להפגש בבית קפה.
כל אחת בביתה מתכוננת לפגישה – ניגשת לארון הבגדים, מודדת, פושטת, מה מתאים ומה נראה טוב יותר, כל אחת בביתה בוחרת את הצבעים הנכונים – מתאפרת, בוחרת נעליים שיתאימו לחגורה, כל אחת מסתרקת בביתה, עגילים, כובע, אולי שרשרת, בושם.
שתי נשים יוצאות – כל אחת מביתה, מתנהלות לאיטן ברחוב, צועדות בקושי. אחת נשענת על מקל, שניה על הליכון.
שתי נשים בנות 96 נפגשות בבית קפה.

מעורר השראה.

מה אני מפחדת להפסיד?
אני מוצאת את עצמי חברה בקבוצות ווטסאפ שאני לא מפיקה מהם כלום. לא בגלל שאין בהן ערך, אלא מכיוון שמראש אני לא קוראת בהן את ההודעות. כשאני רואה את הסימון הירוק, אני נכנסת ויוצאת רק בשביל שהוא יעלם. אני חברה גם בקבוצות שהצורך שלהן כבר לא רלוונטי (קבוצות שנפתחו לצורך אירוע מסויים). להמשיך לקרוא מה אני מפסידה?

היום כתבתי לחברי תכנית הטריגרים:
"אנשים אחרים רואים דברים אחרים ממה שאתה רואה".
זה היה בהמשך למשפט של אתמול: "חוויות הן דבר סובייקטיבי, באותה סיטואציה לאנשים שונים יש חוויות שונות".
מישהי אחת ענתה לי "בול בזמן זה הגיע!"
מישהי אחרת כתבה "זה רצף של אותו דבר בצורות שונות, ככה קצת הרגיש לי".

להמשיך לקרוא אנשים שונים

אחי אומר שבראש סדר העדיפויות יכול להיות רק דבר אחד. המשאבים שלנו מוגבלים – הזמן, הסבלנות, יכולת ההכלה, הכסף… לכן יוצרים סדר עדיפויות ובראשו יש משהו אחד, גם כשיש כמה דברים "בראש סדר העדיפויות", אנחנו בוחרים אחד שהוא הכי חשוב לנו, מה ששם אותו לבדו בראש הפרמידה. להמשיך לקרוא מבחן הפרספקטיבה

שעתיים אחרי שיחה על אמונה והקשר שלה לדת ומה אני יודעת או לא יודעת, חושבת או לא חושבת על קיומו של אלוהים, נשאלתי בסקר אינטרנטי "מה רמת האמונה שלך?" והאפשרויות היו: חזקה, חלשה, לא קיימת. להמשיך לקרוא אמונה

כשהייתי סטודנטית עבדתי בניקיון בתים. יום אחד הגעתי למשפחה שעבדתי אצלה כמה חודשים טובים, הבעל פתח לי את הדלת ואמר – אתמול היו פה אורחים ואחרי שהם הלכו אשתי ניקתה את כל הבית.
הייתי אז סטודנטית צעירה וכנראה לא ממש הבנתי עדיין את הפער המנטלי בין נשים לגברים בנושא ניקיון (בלי להכליל, כמובן…). להמשיך לקרוא מה את אומרת?

באחד ממעגלי החברים שלנו אנחנו מציינים השנה 20 שנות חברות. זה קטע כזה שתמיד אמרנו שבשנה ה-20 נעשה אירוע גדול, במהלך השנים זה הפך לאישיו רציני בחבר'ה והנה זה הגיע.
שני זוגות החברים שלקחו על עצמם לארגן את האירוע חילקו ביניהם את העבודה כך שזוג אחד אחראי על מקום המפגש והזוג השני על הפעילות. להמשיך לקרוא על מה מצביעים?

היא אומרת "אנשים שאלו אותי – איך את קונה דירה בקומה רביעית בלי מעלית? אבל זה מה שיכולתי להרשות לעצמי, מי שלא טוב לו -"
'שלא יבוא', אני משלימה לעצמי בראש.
"שיתן לי כסף לדירה אחרת", היא משלימה את המשפט.
אני מופתעת. זה כל כך נכון ברמה של 'איך לא חשבתי על זה?'.
להמשיך לקרוא מי שלא טוב לו

אני יודעת שאני התסריטאית והבמאית של החיים שלי ואני מלהקת את השחקנים ואני יודעת שלכל אחד (ולכל דבר) יש תפקיד. וכשמישהו (או משהו) מסיים את תפקידו, אני צריכה לדעת גם להוריד אותו מהבמה ולהוציא אותו מהסט או במילים פשוטות – להוציא אותו מהחיים שלי.
אבל מה אני עושה עם אנשים שאני לא יכולה להוציא מהחיים שלי?
להמשיך לקרוא צא לי מהחיים

בהשפעת והפתעת הגשם, כתבתי לחברה ציטוט של הרב קוק: "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים".
ענתה לי החברה: "משפט שיוויון שעובד גם הפוך: כשהנשמה חשוכה גם שמי שמש נראים אפורים"
ואני כתבתי לה: זה נכון, אבל אני מעדיפה להתמקד במה שמאיר אותי. לכן כשהנשמה חשוכה אסתכל החוצה על יופי העולם וממנו אקח השראה.
זה מתחבר לעקרון שאומר שמכיוון שהשפעת הסביבה עלי היא בלתי נמנעת, אני כל הזמן צריכה להיות ערה לאיפה (ואיך) זה מקדם אותי ומתי זה מעכב אותי.

להמשיך לקרוא השפעה סביבתית

רגע לפני שאני רצה לשדר לקהילה היקרה שלי את יום העצמאות, אני כותבת בהתרגשות את סיום יום הזכרון.

בכל שנה אנחנו לוקחים חלק במיזם "רצים לזכרם". זהו מיזם כלל ארצי בו כל המשתתפים יוצאים בשעה 17:30, בתפר שבין יום הזכרון ליום העצמאות, לריצה או רכיבה. כל אחד במקום בו הוא נמצא, אבל כולם באותה שעה ולאותה מטרה – להנציח את זכר הנופלים. כל משתתף מקבל שם אקראי ממאגר הנופלים, כולל קישור לסיפור חייו באתר משרד הבטחון ושם חזה (משהו שמקביל למספר חזה במירוצים אחרים) ורץ לזכרו.

להמשיך לקרוא למה כן, או: עוצמת סיום יום הזכרון

מושג הזמן של בעלי גמיש מאד. זה יכול לחרפן אותי – שהוא מאחר לכל מקום ואף פעם הערכת הזמן שלו לא תואמת את המציאות.
אני, לעומת זאת, אשת הלו"ז. יש ימים שבהם הכל מתותק על הדקה, אין מקום לחריגה וכל עיכוב מפיל מגדל קלפים של כל התכניות. להמשיך לקרוא זמן גמיש

היא כותבת לי:
"אני קצת מבואסת שהילדים שלי המון במסכים וקשה לי לנתק אותם ולבלות יחד. אני חושבת שזו ההזדמנות להיות האמא שחלמתי. אבל זה לא קורה."
אני שואלת איזו אמא היא חלמה להיות, היא עונה לי: "….במסגרת הקיימת – פנויה, רגועה, מלאת שמחת חיים כמו שאני בחוץ. עושה עם הילדים יצירות, אומנות, טיולים, בישולים. מסייעת בלימודים ומקנה אסטרטגיות למידה."

להמשיך לקרוא חלומות נפגשים

לפני שבוע וחצי התחלתי את הפיילוט הראשון לתכנית המעשית של "לחשוב אחרת להפיק יותר".
התכניתהיא (כרגע) שכל בוקר אני שולחת טריגר – משפט אחד של תובנה / שאלה / משימה, שמטרתו לגרום לך לעצור רגע ולחשוב על משהו שאולי הוא טריוויאלי ואולי לא חשבת עליו קודם. כל המשפטים באים מתוך הגישה של "לחשוב אחרת להפיק יותר". להמשיך לקרוא לאן זה לוקח?

הבוקר שמתי שעון לחמש, מדי פעם אני עושה את זה, כשאני מרגישה שאני לא מספיקה וחסרות לי שעות ביום.
אני בכלל בנאדם של לילה, השעות הטובות שלי הן 1:00-2:00-3:00 בלילה, אבל לאחרונה אני רואה שאני לא מצליחה להגיע להגיע לשעות האלה, אז במקום ללכת לישון מאוחר, אני מנסה לקום מוקדם.
בכל מקרה – היתה לי רשימת משימות להספיק עד ההשקמות של שש וחצי (מה לעשות, הילדים יוצאים מוקדם לבית ספר) אבל בערך 10 דקות אחרי שקמתי, אחד הילדים התעורר. הוא רצה לספר לי מה הוא חלם, הוא רצה שאעזור לו לשטוף פנים ולצחצח שיניים, הוא רצה שאשב איתו לשתות תה.
להמשיך לקרוא לחשוב אחרת ולהפיק יותר, גם בחמש בבוקר

הם עברו לבית חדש והיא כותבת לי:
"ביקשתי ממנו לתלות כל מיני דברים…. כמה פעמים…. היה על הספה ואמר כל הזמן "עוד מעט"…. עכשיו התעורר לחיים והלך להרכיב את הגריל גז…. הוא לא סופר אותי ממטר וזה מתחיל ממש להרגיז אותי….
הוא משגע אותי!!! כל דבר הוא תולה ומניח במקומות של קשורים, עושה מלא בלגאן…. אוווףףףף"
ואני עונה לה: להמשיך לקרוא הצד השני

היום קיבלתי תזכורת לכך שמה שברור לי, יכול להיות ברור גם לצד השני, רק בצורה אחרת.
שאנחנו יכולים לדבר על אותו דבר ולהתכוון לדברים שונים.

להמשיך לקרוא האמת האותנטית

לאחי ולי יש הרגל של שנים – תמיד כשאנחנו נוסעים יחד, עוצרים בדרך לקפה בתחנת דלק. אפילו אם נחלוף בדרכנו על התחנה הכי נידחת ומעופשת, לא נוותר על עצירה לקפה בתחנת דלק. לפחות פעם אחת בנסיעה.
להמשיך לקרוא חוכמת הדיבור

ושוב יוצאת לרוץ ולא מצליחה. משהו לא מסתדר עם הסנכרון של הנשימה והצעדים, משהו לא עובד עם האנרגיות של הגוף, משהו בראש עוצר אותי מלהמשיך.
תוואי שטח שעד לפני חודשיים לא הייתי סופרת בכלל, מרחקים שהייתי עושה בקלות גם אחרי לילות של מסיבות אל תוך הלילה ופתאום הכל קשה. לא זז הרוורס.
מתסכל, אני אפילו לא יכולה לרוץ את זה…

להמשיך לקרוא ביחס לעצמי + בכאן ועכשיו

תוך כדי ריצה עולה לי:
"תודה לילדים שבחרו בי להיות אמא שלהם, ותודה שבחרו במי שבחרו להיות להם לאבא ומתוך כך שותפי לדרך.
תודה על מי שאתם ועל מה שאני לומדת מכם."
להמשיך לקרוא מחשבות על הודיה וכאב

אחותי הגדולה היא ילדתי הקטנה.
היא מספרת לי על חוויות ילדות שלה בכל מיני סיטואציות מול ההורים שלנו, היא מספרת לי על ההשפעות, מנתחת איתי התנהגויות, אמונות, תפיסות שמלוות אותה עד היום בחיים ומתוך השיתופים שלה אני מאתרת התנהגויות דומות בהורות שלי, כי אם ארצה בזה או לא, ההורים שלי הם מודל ההורות האוטומטי שלי, ואני בודקת איפה אני רואה תסמינים דומים אצל כל אחד מהילדים ואיפה אני צריכה לשנות או אפילו להפסיק תגובות שלי, התייחסויות, התנהגויות גישות וכו'.

להמשיך לקרוא אחיי להורות (ועוד..)

בזמן המדוייק לי ביותר, פוסט טירוף סוף-אוגוסט-תחילת-ספטמבר, כשאני מתחילה להתאפס שוב על החיים שלי וחוזרת לדברים שזנחתי, אני מוזמנת להצגה בבית ניסן נתיב בתל אביב.
את ההצגה ביימה אותה במאית של פרוייקט מיוחד בו השתתפתי בסוף הקיץ (חלק מהטירוף הנ"ל), וזה היה הטריגר העיקרי שלי להגיע להצגה הזו.

להמשיך לקרוא הדברים החשובים באמת

בפרוייקט שאני מובילה במפעל גדול כבר כמה שנים, יש אחת לתקופה פרזנטציה גדולה מול ההנהלה הבכירה ואורחים מבחוץ.
עם השנים התגבש לו צוות עבודה, ואחרי שבנינו יחד את המבנה הכללי של הפרזנטציה, כל אחד התברג באופן טבעי לתפקיד שמתאים לו ואותו הוא עושה בצורה הטובה ביותר, עד רמה שהצלחתי (בקושי רב והרבה עבודה) לשחרר את המשימות כך שאני יודעת מה נעשה בכללי, אבל לא מכירה את הדרך לפרטי פרטים.
להמשיך לקרוא הפרזנטציה וסוד האושר

הוא לא אוהב את זה שאני מעדיפה לרוץ לבד. "אני מרגיש שבמקום שהריצה תחבר בינינו, היא מרחיקה אותנו". אז למרות שזה אף פעם לא באמת נוח, אני קובעת לצאת איתו בבוקר. להמשיך לקרוא בהמשך ל… (או: איך הפנמתי וישמתי את רעיון מטרת העל)

היא רוצה להגשים את החלום, אבל זה מאלץ אותה לעשות ויתורים בדרך. זה הולך להיות כרוך בעבודה קשה – או פיזית או רגשית, אבל במסגרת האפשרויות בקונסטלציה הנוכחית היא חייבת לבחור באחד מהם.
העבודה הרגשית מפחידה אותה, העבודה הפיזית מלחיצה אותה. היא יכולה לוותר עליהן, אבל אז, כנראה, תצטרך גם לוותר על החלום.
להמשיך לקרוא הגדרת מטרה

דנה ברגר במופע אינטימי, שלום חנוך במופע אקוסטי, אביב גפן שר הכבש הששה עשר, כל כוכבי הרוק הבועטים של נעורינו מתבגרים ומתכנסים גם הם אל תוך השקט שלהם – בוגרים יותר, בשלים יותר, סלחנים יותר. גם הם אנשים, בדיוק כמונו, גם אנחנו כבר לא מחפשים כל ערב את המסיבה הבאה, גם אנחנו כבר מעדיפים את הערב השקט במרפסת בסוף היום, עם הוויסקי והסיגריה. אפילו האלכוהול שלנו כבר צלול ועמוק יותר, במנות קטנות.
להמשיך לקרוא הזמן טס כשנהנים

"פעם הייתי אומר שלום לכל אחד שבא מולי, אבל אנשים לא אומרים שלום, אז הפסקתי".
"אני לא מזמינה אותה ליומולדת שלי, כי היא ילדה מעצבנת".

להמשיך לקרוא הטוב האבסולוטי

מדריך הנוער שליווה את הבן שלי בשנה האחרונה הפסיק לעבוד השבוע במסגרת החינוך בקיבוץ. להמשיך לקרוא המשמעות של המשמעות

"מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להיסגר בתלמודו השטחי לבד, כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה." (הרב קוק).

להמשיך לקרוא נשמה של יוצר(ת)

חם נורא, רוח מערבית, הגלים גבוהים, להקות של מדוזות וסכנת נחשים, אבל אם נבטל את הקמפינג הילדים יתאכזבו.

מתי הפכנו את הנאת הילדים לקדושת החיים?
איך אכזבה היא מחיר גבוה כל כך הרבה יותר מבריאות, מסכנת חיים או סתם משפיות?
ואיפה נכנס פה אלמנט החינוך שלנו, ההורים, לשיקול דעת, לגמישות, להבחנה בין טוב ורע, לויתור, ליצירתיות, לגבולות? להמשיך לקרוא הילדים יתאכזבו?!

כשאחי הקטן היה קטן וענה לאמא שלי "ככה", היא אמרה לו שככה זו לא תשובה. "בטח שכן", הוא ענה, "אז איך מצליחים להגיד את זה?"

להמשיך לקרוא חייבת

חברה שלי קיבלה את תפקיד רכזת ההשתלמויות בעירייה.
כשהיא רק התחילה את התפקיד היא הכינה תכנית שנתית ובאה להתייעץ איתי. להמשיך לקרוא מה עובד כדי לעבוד יעיל?

מי אתם האנשים האלה שמספרים לכולם שכשמגיעים הילדים נגמרים החיים?

להמשיך לקרוא אלה החיים

באחת מארוחות המנגל התפתחה שיחה על זוגיות, ילדים, השילוב ביניהם והחופש בתוך כל זה (בקיצור – חומר לסדרת פוסטים לשנה הקרובה). משפט שנזרק לאוויר ולא קיבל, לדעתי, התייחסות הולמת היה "אני רוצה להיות אמא טובה, מה זה בכלל אמא טובה?"

להמשיך לקרוא אמא טובה

במשרד שבו אני עובדת השירותים נמצאים במסדרון בחוץ, נעולים, המפתח נמצא על שידה ליד הדלת וכדי לפתוח את הדלת יש צורך בכרטיס.
כשאני הולכת לשירותים: להמשיך לקרוא להדפיס מחדש

ביום שישי בבוקר רצתי חצי מרתון בירושלים, בערב רקדנו במסיבת פורים עד שלוש לפנות בוקר ואני מאוהבת! להמשיך לקרוא מאוהבת, שוברת שיא ומנפצת עוד אמונה

היא לא מבינה למה חייל יורה בילד שזורק אבנים על מכונית.
היא לא מבינה שהילד, בן ה-18, הוא כנראה בדיוק בגיל של החייל, כי בישראל בגיל 18 כבר הופכים לחיילים.
היא לא מבינה שהאבן, היא לא חצץ מהשביל, אלא בלוק או סלע במשקל של כמה ק"ג.
היא לא מבינה שהמכונית נוסעת, על כביש מהיר, היא לא מבינה שיש בה אנשים, היא לא מבינה שהיתה כוונה להרוג. היא לא מבינה שאם החייל רודף אחרי הילד הוא מסתכן בלינץ'.
היא לא מבינה. להמשיך לקרוא נקודת מבט

בתיאום הציפיות בינינו אמרתי לו שאני לא בנויה לקשר מחייב ושאני יכולה לתת לו רק חלק מהזמן שלי. הוא מהתחלה רצה שאעבור לגור אצלו, אבל בסוף הבין שזה מה שמתאים לי והתחלנו להפגש מדי פעם. להמשיך לקרוא איך אני בוחרת לראות את הדברים

כמה קל להגיד לאחרים "שחרר", "שחררי", בטון יעני-קליל כזה "שחראאאר" עם מין חצי חיוך או בקול עמוק מלווה במבט ישיר בעיניים, מבט כזה שאומר "תאמין לי, אני יודעת". להמשיך לקרוא לשחרר

שניה אחרי שהלב נקרע והגרון כואב וזעקת האחות עוד מהדהדת באזניים, הולכים לקחת את הילדים מהגן.
והם כל כך רכים ושמחים ושרים, ושוב עולים ההרהורים על נזילות החיים ושבריריותם, איך יכולות לקרות כל כך הרבה תהפוכות בפרק זמן כל כך קצר.
ולפעמים בא לי לרגע לקפוץ לגיל 80 או 90 רק כדי לוודא שעברתי אותם בשלום, ולחזור לשגרה המוכרת.

==========

"נותרו מספר חצאי ימים בשבוע".
נתקלת בכותרת הזו בפייסבוק שוב ושוב בזמן האחרון. הפוסט מספר על קליניקה להשכרה באיזור, אבל כל פעם מחדש הכותרת הזו עושה לי טוב. עוד מספר חצאי ימים? אז יש עוד מלא זמן, המון אפשרויות.

ושוב עולה וצפה המוגבלות שלי בניהול שיחה.
אני לא יודעת את אמנות הסמול-טוק. זה מופלא בעיני – אנשים שיודעים לשלוף מילים, לעבד מידע, לחבר סיטואציות. להמשיך לקרוא סמול טוק – ביג אישיו

אין לי בעיה לכעוס, עם כעס אני יודעת להתמודד וגם יודעת לבטא ולדבר עליו.
להתאכזב זה קשה בהרבה. להמשיך לקרוא על אכזבה וציפיה, על נסיון והצלחה

למה אנשים שונים מחזיקים מקומות שונים?
יש את החבר שלעולם לא אעבוד איתו, את הקולגה שלעולם לא אצא איתו לבירה, את השכנה שבחיים לא אהיה חברה שלה ואת החברה שאני לא מקווה שתהיה שכנה שלי ועוד דוגמאות כאלה ואחרות.
מעניין, לא? להמשיך לקרוא למה מתנהגים שונה עם אנשים שונים?

אנחנו מארחים את החברים של הבת שלי להדלקת נרות חנוכה. הפעילות נגמרה, כל חומרי היצירה מפוזרים על השולחן והרצפה, מחכים לפיצה והילדים מתחילים לחפש את עצמם, להמשיך לקרוא רענן ורגוע – הכנסת מארחים

— משהו שכתבתי לפני כמה חודשים, אבל מתאים לי לפרסם אותו עכשיו —

בסוף לא הלכתי למירוץ הזה.
למרות שנרשמתי מראש, שילמתי דמי השתתפות, התאמנתי אליו, התרגשתי לקראתו…

להמשיך לקרוא לזכך את המטרה

במקום העבודה שלי התפנה תפקיד שהוא לא ממש משרה, בד"כ אחד העובדים עושה אותו בנוסף לעבודתו הרגילה ומקבל תוספת שכר.
אחד השיקולים העיקריים שלי בבחירת מקום העבודה היה החשיבות וההשקעה שלו בתחום הזה ואני יודעת עד כמה חשוב לי שהוא ימשיך להתקיים.

להמשיך לקרוא מה תפקידי? ומה תפקידו?

"מה הבעיה לקנות מכונת כביסה? זה כמו לקנות עגבניות בסופר"
אז זהו, שגם עגבניות אני לא קונה, בטח לא נכנסת לסופר. בשביל זה יש לי בן זוג מהמם שחלק מהתפקידים הלא מעורערים שלו זה לעשות קניות. להמשיך לקרוא שיעור המכונה

יש לי חבר טוב שאני מאד מעריכה את דעתו, את נסיון החיים שלו ואת הידע שלו.
באופן כללי יש לו נקודת מבט חדה ועניינית בדברים מסויימים שחשוב לי להכיר בעצמי.
א-ב-ל להמשיך לקרוא לעומק ההכרה

'מה שלומך?'
'בסדר, נחמד. עובדים, מחכים לסיים עם הסליחות ב״ה מחר.'

אז למה? אם אתה לא נהנה מזה ואתה רק מחכה לסיים עם זה, למה אתה עושה את זה? להמשיך לקרוא שאלה ותשובה

באחד מימי החופש נכנסתי לבית הספר של הבנות שלי. השומר, אותו אני מכירה כבר קרוב לחמש שנים, לא היה בשער ואני הייתי טרודה בענייני.
עברתי את השער וראיתי את השומר עובד עם עוד בעל מקצוע בקצה השני של החצר, אבל בחרתי להתעלם ממנו ולהמשיך לעבר המטרה – שיחה עם אחת המורות.
השומר הבחין בי מרחוק וצעק לעברי "כבר לא אומרים שלום?"

להמשיך לקרוא שעון מעורר

משחה הדר לזכר הדר אלטוף, בת קיבוץ מגידו שנהרגה במהלך טיול בבוליביה, נערך השנה בפעם הרביעית.
אחרי שלוש שנים בהן אני לוקחת חלק בצוות המארגן החלטתי השנה להשתתף גם כשחיינית.

להמשיך לקרוא קופצת למים

פוסט יומולדת – יהיה קצר הפעם.
נראה לי שמה שמסכם את היום הזה על חגיגותיו וחשבון הנפש שהוא מביא איתו מסתכם באיחול שכתב לי איש יקר על הגשמת חלומות, או יותר נכון בתגובתי לאיחול – שאת רובם כבר הגשמתי, אני חיה את החלום.

להמשיך לקרוא יום הולדת (38 קייצים)

אמרה לי חברה: "אני נהנית לקרוא את הפוסטים שלך, אבל את לא לוקחת אותם עד הסוף, חסרה הדרמה, חסר הקונפליט, אצלך הכל הופך מטוב לעוד יותר טוב".
"אלו באמת החיים שלי עכשיו", עניתי, "הכל טוב ורק משתפר".

להמשיך לקרוא מטוב לטוב יותר

הבן שלי בן 6, לקחתי אותו ליום כייף בעיר הגדולה.
תוך כדי שוטטות ברחוב הוא טיפס על פסל בגובה מטר וחצי. הוא נעמד בראש הפסל ושואל אותי "אני יכול לקפוץ?"
"כן", אני עונה לו בפשטות. הוא מסתכל למטה ושואל "אני עלול לשבור משהו?" "כן", אני עונה לו באותה פשטות.
הוא נעצר לרגע, יורד קצת למטה וקופץ (בבטחה).

להמשיך לקרוא הגבול שלי בין סכנה לחוויה

רצף של אירועים כאלה, כשהוא רחוק יותר זמן מהמתוכנן והריצה לא מוצתה עד הסוף ואורחים צפויים מגיעים בשעה לא צפויה (ופחות מתאימה) ואני מרגישה שאני מאבדת שליטה. להמשיך לקרוא החיים דבש

"היי אבא, אתה במקרה בצפון?"
"לא, בלטרון, למה?" להמשיך לקרוא בעזרת הכל

זה היה הבוקר שלי:

להמשיך לקרוא מה הסיפור שלי?

העליה לתל אל אסמר דרך השדה קשה ומאתגרת מאד, ניסיתי לעשות אותה כבר כמה פעמים ללא הצלחה. כל פעם שאני מחליטה שאני עולה אני מכינה את עצמי מראש – את מסוגלת, את יכולה – אני יושבת בבית ומדמיינת אותה – ממש רואה את עצמי בסיטואציה, מנסה להרגיש את הקושי ולהתגבר עליו, גם בדרך לעליה אני כבר מכינה את עצמי ומחליטה שהפעם לא אשבר באמצע, לא אוותר לעצמי, לא אעצור.

להמשיך לקרוא הגבעה כמשל

זה לא "מה", זה "איך".
משהו שאני עושה עם קבוצה כבר כמה שנים ופתאום אני מרגישה שאני די לבד.

להמשיך לקרוא מה לעשות?

לפעמים אני לא מבינה, לפעמים אני לא מצליחה להגיע לעומק הדברים, לפעמים פשוט אין לי כוח.
להמשיך לקרוא ככה זו כן תשובה

פעם היה לנו חוק – "יום שהתחיל טוב צריך להגמר נהדר".
אז היום התחיל בריצה קצרה אבל חזקה, משם לבריכה לשחיה מרעננת, עד שבעלי היקר סיים את האימון שלו עשיתי סטים על הדשא.
אין כמו להתחיל ככה את היום ואת השבוע.

להמשיך לקרוא נפלאות יום האתמול

יש סיטואציה עם אחד הילדים שלא אכפת לי איך הוא ינהל אותה. באמת, בפעמים הראשונות עוד ניסיתי להסביר לו, לכוון אותו, לאתגר אותו, אבל זה מקום קשה שלו שאני מתחברת אליו מאד אצלי ומכירה את דפוסי ההתנהגות שלי בגילו באותה סיטואציה. ממש לא אכפת לי איך הוא מנהל אותה וכמובן שאם הוא יפנה אלי אני אעזור לו.

א-ב-ל להמשיך לקרוא לא פתור

לבחור כל פעם מחדש זה לא לבדוק האם בחרתי נכון או לא. מה שבחרתי כבר נבחר.
לבחור כל פעם מחדש זה לבדוק עם עצמי האם המקום שבו אני נמצאת מתאים לי כרגע.
זה גם לא אומר לעשות מהפכות.

להמשיך לקרוא לבחור כל פעם מחדש

למי שציפה לפוסט תובנות מהודו – צר לי לאכזב.
אולי בהמשך, אני עדיין מעבדת.
בכל מקרה השגרה נותנת לי מספיק חומר למחשבה…

==========

כשאני אומרת שאני אוהבת אותך, אל תבהל. להמשיך לקרוא אוהבת אותך

הוא ישב אצלנו איזה ערב וסיפר על הודו – תכניות, לבטים, התרגשות.. אמרתי "איזה כייף לך, אולי אני גם אבוא?" אמר "בואי", הסתכלתי על בעלי היקר, אמר "סעי". יום אחרי זה כבר היו כרטיסים והנה אני כאן במנאלי, צפון הודו בטיול חופשה של שבועיים באמצע החיים.

להמשיך לקרוא איי, איי, כמה טוב לי בחיי

אמרה לי מישהי שהיא מאד נהנית לקרוא את הבלוג שלי. "תמיד יש לך על מה לכתוב, תמיד יש לך סיפורים".
נזכרתי בחוג פלייבק שהייתי לפני כמה שנים.

להמשיך לקרוא סיפורים

לקחתי את הילדים לראות את הג'ירו ד'איטליה שעבר פה באיזור [זה מירוץ אופני כביש השני בחשיבותו בעולם, אחרי הטור דה פראנס. להמשיך לקרוא אמא שווה (אם אין אני לי…)

לפני שנתיים גיליתי את אחותי האבודה. להמשיך לקרוא אחותי היחידה

המכללה שבה אני מלמדת היא בית ספר למקצועות העיצוב. אני מלמדת בניית אתרים במגמת אינטראקטיב, שזה בעצם אומר שהסטודנטים לומדים עיצוב עם דגש על ממשקים דיגיטלים (בשונה מעיצוב אריזה / עיצוב לדפוס).

כבר בשנה הראשונה שלי כמרצה שמתי לב שרוב הסטודנטים לא יודעים לחבר את הדברים שהם לומדים לכדי ידע.
הכוונה היא שהם יכולים להיות מוכשרים במגוון תחומים, אבל לא בלאגד אותם למשהו אחד.
למשל: אותו סטודנט יכול לעשות עבודה גאונית עם פונטים בשיעור טיפוגרפיה וכשהוא מגיע לשיעור קומפוזיציה הוא ימקם את האלמנטים בצורה מושלמת, אבל לא יתייחס לסוג וגודל הפונט.

להמשיך לקרוא חיבורים

שנים רבות נמנעתי מטקס ערב יום הזכרון. באיזשהו אופן הטקס הזה בערב לוקח אותי למקומות עמוקים וקשים שסרבתי להתמודד איתם.
השנה התגלגלתי לקחת חלק פעיל בטקס – ניגנתי סולו על הבמה.

להמשיך לקרוא נצחון ביום הזכרון

רגע.. חושבים…

להמשיך לקרוא כדורים

יום השואה בכל שנה מעמיד אותי בחרדה קיומית, בעיקר מאז שיש לי בית משלי ומשפחה.
שומעת וקוראת את הסיפורים של הילדים "משם" ולא יכולה להמנע מלעשות השוואות לילדים שלי שבאותם גילאים, לשים את עצמי במקום אמהות, להתחבר לתחושה של משפחה שיושבת לארוחת ערב ופתאום באחת חרב עליה עולמה במלוא מובן ועוצמה ומשמעות הביטוי.
מסתכלת מסביב בהוויה בה אנחנו חיים וככה, פעם בשנה, כל שנה, זה לא נראה לי מופרך, אולי אפילו מוחשי, כי כל הטוב הזה שמקיף אותי כל כך לא מובן מאליו.
מסתכלת מהצד על ערב שגרתי ורוצה לחוות אותו לנצח.

שומעת את עצמי בזמן האחרון אומרת לא פעם "יופי, אחרי 11 שנה בבית הזה למדת לעשות…", "לקח לך רק 9 שנים ללמוד שאצלנו….".
היום היה רגע מכונן – לקח לילדים פחות זמן ממני לסדר את הכביסה להמשיך לקרוא להטמיע הרגלים

אחרי רצף של 3 עליות, באמצע העליה הרביעית הסתכלתי למעלה וראיתי שהיא ממשיכה עוד אחרי הסיבוב. לא יכולתי יותר וירדתי מהאופניים. אחרי 5 מ' עבר שביל שחצה את העליה "שלי". אם הייתי יודעת שיש נקודת יציאה, הייתי ממשיכה עוד קצת.
אבל בעצם… אם יכולתי להמשיך עוד קצת אז למה בכלל עצרתי?
ברור לי שאם הייתי רוכבת עם אחרים הייתי ממשיכה. מה, להראות להם שקשה לי??

נזכרתי בסיפור של חבר שהשתתף בתחרות. איפשהו לקראת הסוף הוא ועוד משתתף היו ראשונים הרבה לפני כולם. כשהמשתתף השני הבין שהם לא באותה קטגוריה הוא האט כי גם ככה הוא כבר מקום ראשון.

עד כמה הסביבה משפיעה על קבלת ההחלטות שלנו? עד כמה אנחנו מודעים לזה? מתי אנחנו מוכיחים לעצמנו ומתי לאחרים?
ואולי מכיוון שהשפעת הסביבה היא בלתי נמנעת, הדבר החשוב באמת הוא לשים לב מתי זה מקדם אותנו ואיפה זה מעכב אותנו.

חג האמוציות, התככים והחשבונות. כולם מסביב עסוקים בלריב אצל מי עושים את הסדר, או יותר נכון – אצל מי לא, ואם כבר הולכים אז ליד מי לא לשבת ואת מי רוצים לא לראות. ומה להביא ומה הביאו לי וכמה שווה ואיך בדיוק.
ואלה הימים בהם מתעצמת אצלי הכרת התודה על המשפחה שלא בחרתי (המשפחה שלי) ועל המשפחה שבחרתי (המשפחה שלו) ועל המשפחה שיצרנו יחד – שחפות מכל אלה, כי מעולם לא חוויתי את כל אלה ובטח לא בעוצמות כאלו, וכל מה שנותר לי היא ההתרגשות ושמחת החג.

הראשונים היו שני חרדים מאיזו ישיבה בבני ברק. הם נסעו צפונה לשבת, אבל כשהגיעו לצומת מגידו פתאום גילו שלא יספיקו להגיע ליעדם לפני כניסתה, אז עצרו את הרכב בתחנת דלק שמול הכלא.

להמשיך לקרוא בית חלומותי

איך שלא סובבנו את החדר – קשה להכניס שלוש מיטות וארון לממ"ד סטנדרטי. תמיד זה נופל על הדלת של הארון, או שהיא לא נפתחת או שצריך לעמוד על המיטה כדי לגשת לארון ואז כל המדפים למטה לא מנוצלים. להמשיך לקרוא ארון עם פתרון

יושבת אצלו במרפסת, מושב קטן – כולם מכירים את כולם. הבית שלו נמצא על הכביש הראשי.
פעם, כשהיינו ילדים, היה לנו משחק "לשנוא את האיש" – בוחרים מישהו אקראי, מישהו שמכירים או סתם מישהו שעובר ברחוב, ומספרים אחד לשני למה אנחנו שונאים אותו – סתם ממציאים סיפורים. אצלו זה לא משחק, זו דרך חיים.

להמשיך לקרוא תפקיד חייו

כתבה לי חברה על שיתופים וחשיפות שאנחנו עושים בחיים:
מה גורם לנו לחשוף מלא דברים אישיים מול כל העולם (בפייסבוק לדוגמה) – נניח עשיתי משהו ופרסמתי תמונות – מה ציפיתי – לראות כמה אנשים יעשו לי לייק? כמה יגיבו או יעבירו הלאה (ישתפו) – ומה זה אומר? שמעריכים אותי יותר? שאני זקוקה לחיזוקים ותגובות חיוביות?

להמשיך לקרוא על שיתופים וחשיפות (בערך)

מזה כמה שבועות אני מרגישה שאני רודפת אחרי עצמי ולא מספיקה כלום. איכשהו כל יום יש משהו ואני לא מספיקה לעבוד כמו שצריך, הבית מבולגן ואני לא מגיעה לסדר אותו, הכביסה מצטברת ואני לא מצליחה להתגבר עליה, שעורי בית של הילדים, פגישות, טיפולים ומה לא (כמובן שכולם עושים דברים בבית, אבל הכל מתחיל ונגמר בניהול).

להמשיך לקרוא אנרגיות חדשות

עוד פורים אחד עבר עלינו בשמחה וחגיגות, ומה היה לנו השנה?

להמשיך לקרוא פורים… איך לא?

היא חושבת לעצמה שהיתה רוצה שהוא יקח קצת אחריות. שיזום יותר, שיפתיע אותה, שכשהוא מגיע הביתה יבין בעצמו מה צריך לעשות – שהיא לא תצטרך להגיד לו – תסדר את השולחן, תקלח את הילדים.. מה, הוא לא רואה?
הוא חושב לעצמו כמה היא נהדרת שתמיד יוזמת ותמיד עושה, לא מבקשת יותר מדי ונהנית מהדברים הקטנים. בגלל זה הוא כל כך אוהב לעשות דברים שהיא מבקשת ממנו, אפילו בדברים פשוטים כמו לסדר את השולחן ולקלח את הילדים.

להמשיך לקרוא ציפיות – ולא של כריות

במסגרת המחקר המקדים בפרוייקט הגמר, הסטודנטים שלי צריכים למפות את המתחרים בשוק.
הם בעצם חושבים על רעיון לממשק דיגיטלי כלשהו (אפליקציה / אתר / ספר / ערוץ טלויזיה וכו') וצריכים ללמוד מי כבר עשה כזה ולמה בעצם צריך לבנות משהו חדש.
כשהם מגיעים לשלב הזה בעבודה ומתחילים לחפש מתחרים הם לרוב לא מוצאים. כי זה עושה כמעט אבל לא לאותה מטרה וההוא עושה ליד אבל לא בדיוק בתחום וכן הלאה וכן הלאה.

להמשיך לקרוא אין לי מתחרים

חופשה באילת.
יומיים לפני היציאה בדקנו את מזג האוויר הצפוי וגילינו אובך, רוחות ואיכסה באוויר.
לא נורא, נמצא מה לעשות, הכי חשוב שנמצה את מטרת החופשה, שהיא – להיות לבד-ביחד-רחוק מהכל. זמן איכות של בת ואמא.

להמשיך לקרוא בואי לאילת

ה%&#@ הזאת, תראי איך היא נראית אחרי לידה.

כל בוקר בשמונה אתה בבריכה? יא &%%=#@ אתה חי טוב!

איזה *@#&*#, איך את כל כך מצליחה?

להמשיך לקרוא קנאה, פרגון וערך עצמי

הבת שלי שאלה אותי מה זו הכתובת הזו והרימה לי להנחתה.

אז מה זה על הפיקסל (alapixel).

להמשיך לקרוא alapixel

אני לא צלמת מוכשרת, אבל ככה נראה החלון הגדול בבית, כדי ש-4 מבוגרים (אבא, אמא וסבים שמגיעים פעם בשבוע) ו-6 ילדים (או לפחות החצי הגדול שלהם) יוכלו לעקוב בקלות אחרי לו"ז של: להמשיך לקרוא התל"ק שלי

לאחרונה גיליתי שהרבה מאד אנשים רואים את עולמם כמובן מאליו. יש אנשים שצריכים ממש להתאמץ כדי למצוא טובות קטנות במהלך היום שלהם, אנשים שאומרים "היום לא היה לי על מה להודות".

להמשיך לקרוא על התודה

לפני כמה ימים הגיע אלי מכר ותיק לביקור פתע ספונטני.
במשך 50 דק' סיפרתי לו על מה שעובר עלי ב-4 חודשים האחרונים. לא זוכרת באיזה הקשר אמרתי לו שאחד הדברים שאני חזקה בהם הוא להקשיב, לעומת זאת אני לא יודעת לדבר – לפתח שיחה ולשתף זה משהו שהוא נורא קשה לי.
כמו שהוא בא ככה הוא הלך, ופתאום שמתי לב שבמשך 50 דקות דיברתי. לא נתתי לו מרחב לדבר בעצמו ולא הייתי קשובה לנוכחות שלו ולדברים שאולי הוא ניסה להגיד ללא מילים.

להמשיך לקרוא מי אני / מה הזהות שלי?

"אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?" (_{למי שלא מכיר})
ואם הילדים רבים באוטו ואמא לא שומעת…..?

יום שישי בצהריים, נוסעת עם 6 ילדים לפגוש את אבא שחזר מחו"ל.
חלקם נרגשים, חלקם עייפים, תינוקות בוכים, גשם-גשם שלא מפסיק כבר 3 ימים. נסיעה של 50 דק' שצפויה להמשך שעה ורבע.
הכנתי להם בגדים להחלפה (גשם), אבל לא הכנתי צידה לדרך. בגלל הגשם גם לא רציתי שיצאו מהאוטו אז יצאנו לדרך ישר אחרי האיסוף מהגנים ולא עברו בשירותים.
בקיצור – 6 ילדים עייפים, רעבים, רטובים, נרגשים. נפיץ.

להמשיך לקרוא עץ ביער

ארון המשחקים של הילדים. זה שתמיד בבלאגן, זה שלוקחים ממנו את המשחק שלמטה וכל הערימה שמעליו מתמוטטת ומתפזרת על הרצפה, זה שנמנעים לקחת ממנו משחקים כי הם לא נראים או שהם לא נגישים..

להמשיך לקרוא ארון עם רעיון

טוב, אשתף אותך, למרות שזה לא מוציא אותי באור חיובי.. 🙂

נכון כל דבר שקורה בא ללמד אותנו משהו, להאיר איזו נקודה, להניע לפעולה? אני מאד מאמינה בזה. לפעמים אפילו בדברים הקטנים –

להמשיך לקרוא מחפשת משמעות

בוקר חורפי עם שמש מפנקת, ישבנו אצלי במרפסת על קפה, מתחרדנות בחום הממכר, מדברות על עבודה, פוליטיקה פנימית, ילדים וכלמיני.
סיפרת לי משהו על בעלך, אנקדוטה קטנה, לא חשובה, צחקנו ואמרתי לך כמה אני אוהבת את האיש הזה, איך הוא מצחיק אותי וכמה תובנות מעניינות יש לו על החיים, אדם שכייף להיות איתו.
את החלפת צבעים ופנים ופתאום כעסת עלי – מה יש לך מבעלי?

להמשיך לקרוא לך

ישבנו עם חבר ביום שישי בצהריים, הוא סיפר שנגמל מסיגריות – ירד משתי קופסאות ל-7 סיגריות ביום.
אמרת "7 סיגריות? זה המון, מה נגמלת?!" ואני דווקא פירגנתי ומאד הערכתי.
בדרך הביתה חשבתי – למה כשזה אצל אחרים אני יכולה להעריך ולפרגן ועם עצמי אני תמיד כל כך קשה?

להמשיך לקרוא מהי גמילה

פוסט שפרסמתי בפלטפורמה אחרת לפני יותר מ-3 שנים..
המשפחה גדלה בעוד 2, הזמן נשאר כשהיה:

למי שלא מכיר, למי שמכיר ולא מאמין ולמי שמכיר, מאמין ועוד לא אימץ – איך מתגברים על כל הכביסה הזאת??
קבלו: כביסה של שבועיים במשפחה של שש נפשות.
שעת התחלה: 10:10, שעת סיום: 11:11, 61 דק' כולל צילום של תמונות בין לבין.
צילמתי עם טיימר כדי להוכיח את הנקודה..