יש סיטואציה עם אחד הילדים שלא אכפת לי איך הוא ינהל אותה. באמת, בפעמים הראשונות עוד ניסיתי להסביר לו, לכוון אותו, לאתגר אותו, אבל זה מקום קשה שלו שאני מתחברת אליו מאד אצלי ומכירה את דפוסי ההתנהגות שלי בגילו באותה סיטואציה. ממש לא אכפת לי איך הוא מנהל אותה וכמובן שאם הוא יפנה אלי אני אעזור לו.
א-ב-ל
אני מוצאת את עצמי לעתים קרובות מדי (ביחס לעניין שלי בזה) כועסת עליו בגלל ההתנהלות שלו, ומה שהכי לא ברור לי זה שזה לא מכעיס אותי, אבל בפועל אני כועסת עליו – ברמה הטכנית, לא הרגשית – מרימה עליו את הקול, מדברת בצורה קשה, מעבירה לו מסר של כעס, אבל לא מרגישה בפנים את הגלים האלה שגואים.
דקה אחר כך אני לא מבינה איך שוב הגעתי לתת לו יחס כעוס מטריגר שלא מעניין אותי.
ערכתי סקר קצר בקרבי ובקרב חברי ועלו כמה דברים:
כאשר ההתנהלות שלו עשויה לפגוע באדם אחר, הקושי שלי הוא מול האדם השני ואני כאילו "מנקה את המצפון" בכך שאני מגלגלת עליו אשמה.
רגע.. רגע.. האם האחר הוא האישיו? יכול להיות שאני אפיל לא מכירה אותו, הוא לא משמעותי לי. הקושי שלי הוא בעצם מול הערך של כבוד לזולת ואני משליכה את זה במקום הלא נכון. במקום לגעת בנקודת הכאב אני מתייחסת לאיזור ההקרנה.
מה הוא משקף לי בעצמי? מה בהתנהלות שלו מהדהד לי התנהגות שלי שמפריעה לי? על איזה כפתור הפעלה הוא לוחץ לי שם?
אולי אני מרגישה שכאמא מצופה ממני להתייחס לדבר, ככה מקובל וזה חלק מהגדרות התפקיד. לא עצרתי רגע להגיד לעצמי שאני לא בתפקיד, אני בחיים ומה שאני מצפה מעצמי זה לנהוג בהתאם לאמונה שלי ולא בהתאם לאמונות שטבעה הסביבה.
כל פעם אני אומרת לעצמי שלא אגיב יותר, כל פעם מחדש לא עוצרת בעצמי, לא מצליחה לשחרר את זה באמת.
זה עוד לא מעובד, אין לי איזו מסקנה, בנתיים זה מוגש לי כחומר למחשבה.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.