בעזרת הכל

"היי אבא, אתה במקרה בצפון?"
"לא, בלטרון, למה?""כי הילד במחנה בכפר-סאלד ולא מרגיש טוב, אני אסע לקחת אותו"
"איפה את?"
"בתל אביב, עם הילד השני ביום כייף"
"טוב, אני תיכף יוצא אז אני אסע אליו"
"אבא, אתה תיכף יוצא מלטרון"
"בסדר, בכל מקרה אני נוסע הביתה"
(ההורים שלי גרים במצפה נטופה, זה ליד צומת גולני, כמעט שעה נסיעה מכפר-סאלד שנמצא ליד קרית שמונה)
כמעט התחלתי להתווכח, אבל עצרתי בעדי – נכון, אני יכולה לעשות את זה בעצמי, אבל הוא רוצה לעזור ואני צריכה עזרה, אז למה לא לקבל באהבה ולתת לו את האפשרות?
אני יודעת כמה אני אוהבת לעזור ולתת לאחרים, אני יודעת איזו הרגשה טובה זה עושה לי, אז למה כל כך קשה לי לקבל עזרה? (לבקש זה כבר בכלל בסקאלה אחרת..)
האמת היא שהיכולת הזו – לבקש ולקבל עזרה – לא חדשה לי מהשבוע, אבל כן חדשה בחיים שלי, כששתי הבנות עומדות מאחורי זה:
1. משהו שבעיני מישהו אחד נראה קטן יכול להיות ענק בשביל מישהו אחר
2. אנשים אוהבים לעזור, כל אחד בדרכו, וכשאני מסרבת לקבל או לבקש עזרה אני בעצם מונעת מהם את הסיפוק.

למה אני מרגישה לא בנוח לקבל עזרה?
האם זה בגלל אגו? אני מנסה להוכיח לעצמי שאני מסוגלת הכל?
איך אני 'מסוגלת הכל' אם אני לא מסוגלת לקבל עזרה? אולי זו חולשה בעצם.
וזו באמת חולשה, כי אם אני מנסה לחלוש על הכל ולעשות הכל לבד, אני גם מאבדת יותר אנרגיה ונחלשת וגם פחות דברים קורים, כי דבר אחד בא על חשבון השני. העבודה היא טורית ולא מקבילית.

ולמה אני נמנעת מלבקש עזרה?
האם זה בגלל שאני חוששת מסירוב? או בגלל שאני חושבת שמישהו יענה לבקשתי למרות שהוא לא באמת רוצה?
אז מסירוב אין לי מה לחשוש, דווקא צריכה לברך על כך שמישהו מרגיש מספיק נוח איתי כדי לסרב לי ואם הוא לא באמת רוצה ובכל זאת נענה, זו בעצם בעיה שלו, לא שלי וכמו שאני צריכה לעבוד על עצמי לדעת לבקש עזרה, כנראה שהוא צריך לעבוד על עצמו לדעת להגיד 'לא' (עוד משהו שהתחלתי ללמוד לאחרונה, גם זה עוד יבשיל לפוסט משל עצמו).

ופתאום אני לא נרתעת מעזרה ואפילו לפעמים מעיזה לבקש במפורש
ופתאום תחושת שחרור שכזו, גם כי עברתי עוד משוכה וגם כי העזרה מקדמת אותי ומקלה עליי
ואני לא מרגישה ייסורי מצפון על זה ש'לא הצלחתי' לבד ולא מרגישה שאני מנצלת אנשים לרעה ולא מרגישה נזקקת או פחותה.

למדתי לקבל באהבה כמעט כמו שאני נותנת, עכשיו נשאר לי רק לעבור עוד שלב ולדעת לקבל באהבה כמו שאני נותנת, בלי כמעט.

כתיבת תגובה