כתבה לי חברה על שיתופים וחשיפות שאנחנו עושים בחיים:
מה גורם לנו לחשוף מלא דברים אישיים מול כל העולם (בפייסבוק לדוגמה) – נניח עשיתי משהו ופרסמתי תמונות – מה ציפיתי – לראות כמה אנשים יעשו לי לייק? כמה יגיבו או יעבירו הלאה (ישתפו) – ומה זה אומר? שמעריכים אותי יותר? שאני זקוקה לחיזוקים ותגובות חיוביות?
או אם כתבתי פוסט עלי או על קרובים לי – מה רציתי להשיג בזה? להעלות תמונות של הילדים – זה להתפוצץ מגאווה ולהשוויץ לכל העולם או שזה לקבל אישור שאני והמשפחה שלי בסדר? הרי רוב התגובות לתמונות של ילדים הן תמיד "מקסימים מהממים אלופים…" כך גם לפעילות ספורטיבית או חווייתית. ממה נובע הצורך שלנו לשתף את כל העולם ואשתו?
———-
אחרי המירוץ נכנסתי לאתר כדי לראות איפה אני יכולה למצוא את כל התמונות שצילמו אותי בדרך.
תחת "התמונות שלי" היה כפתור התחברות דרך פייסבוק בלי שום אפשרות אחרת. רציתי לראות את התמונות, אז אחרי התלבטות קצרצרה עם עצמי (למה הם צריכים את החשבון פייסבוק שלי?!) התחברתי.
הזנתי את מספר החזה שלי ופתאום באופן אוטומטי כל התמונות עלו לדף שלי בפייסבוק – זה לא מה שהתכוונתי!! לא רציתי לפרסם תמונות מהמירוץ, את מה שרציתי לשתף מהמירוץ הזה כתבתי בבלוג שלי. אבל מכיוון שעשיתי את זה בטלפון ולא הייתי בבית לא הצלחתי להוריד אלי את התמונות ולמחוק אותן מהדף הציבורי.
כל הערב והיום שאחרי אנשים הגיבו והוסיפו רגשות לאלבום ולתמונות, תודה לאנשים, אבל זה לא עשה לי טוב. כל פעם שראיתי שמישהו הגיב או התייחס זה הציק לי. לא רציתי לפרסם תמונות מהמירוץ. זה לא אני, לא מרגיש לי נכון בבטן, לא המינון שאני מחפשת.
כשאני כותבת פוסט – גם כאן, גם בפייסבוק וגם בקבוצה או שתיים שאני חברה בהן, אני כל שניה בודקת – הגיבו? ראו? התיחסו?
אז בעקבות השאלה של החברה שמהדהדת בי כבר זמן מה שאלתי את עצמי – מה ההבדל באמת? למה ההתייחסות לתמונות מהמירוץ עושה לי כל כך לא נעים וההתייחסות לפוסטים ממש מרימה אותי?
דווקא כשאנשים מחזקים אותי על הריצה זה בד"כ מאד נעים לי.
לכתיבה שלי יש מטרה מאד מסויימת, כשאני כותבת/מגיבה בקבוצות וכשאני מעלה פוסט – חשוב לי לדעת שמה שכתבתי השיג את המטרה שלו. אני לומדת את זה ע"פ זמן ואופי התגובות ואפילו ע"פ הרגשות שמתווספים לפרסום (למרות שאני תמיד מעדיפה תגובה מ"לייק", משהו שאפשר לעבוד איתו..). יש לי מטרה ברורה בפרסום ותמיד שניה אחרי שהפצתי אותו אני רוצה מהר מהר לוודא שהמסר עבר ושהבינו אותי נכון ושזה באמת יקדם אותי לעבר המקום אליו אני הולכת. זה משהו שהוא לגמרי בשבילי.
גם הריצה שלי היא לגמרי בשבילי. היא מפרקת לי דברים, משחררת, מעבדת, מנקה, מבהירה. אני רצה כי זה עושה לי טוב, זה לא אמור לעניין אף אחד. פתאום בתוך הפרסום הזה קבלתי הרגשה של "אל תתערבו לי". זה שלי, איך נכנסת לפה, 'כל העולם'?
לסיכום – אין לי תובנה מה גורם לנו לחשוף ולהיחשף, אבל יש לי חיזוק על מה שנכון לי ומה שעושה לי טוב ובעיקר על הדברים שאני עושה בשביל עצמי, זה לא מעט.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.
את תמיד מעוררת מחשבה והשראה בבלוג שלך. גם לגבי הריצה עוררת השראה. הריצה היא בין השאר הצבת מטרות ועמידה באתגר. אני חושבת שבחשיפה הזו נתת הרבה לאנשים שאוהבים ומעריכים אותך. אולי עוד מישהו יתחיל לרוץ בזכות ההשראה הזו?
אז אם זה לא עושה לך טוב- לגמרי לא צריך, אבל אולי תרגישי אחרת אם תדעי שאת השראה חיובית לסובבים אותך.
לגבי תמונות שלי, של הילדים ושל דברים שאני חווה, אני רואה בשיתוף בדיוק את מה שהוא- שיתוף. היכולת שלי להתעדכן במה שקורה אצל חברים ומשפחה והם יכולים להתעדכן בחיי, גם כשהחיים עמוסים ולא יוצא להתעדכן ולשתף פנים מול פנים. כאן נכנס נושא הסינון- חברים בפייסבוק מבחינתי הם אכן אנשים כאלה, שאני שמחה לחלוק איתם חוויות. מי שלא בא לי לחלוק איתו, לא יהיה חבר שלי גם בפייס.
תודה טלי. גם על עצם התגובה והתובנה וגם על הפידבק של ההשראה.
לעניין – מן הסתם כל אחד מחליט מה מתאים לו לשתף ואיך ועם מי. יש כאלה שירצו כמה שיותר חברים ויאשרו את כולם ויש שיחליטו שרק מי שהם מכירים בחיים "האמיתיים" יכולים להיות חברים שלהם, יש מי שישתפו כל מה שקורה להם, יש כאלה שלא יחשפו בחיים תמונות של הילדים וכו'. כנראה שבאותו אופן יש גם לכל אחד מטרה שונה בפרסומים והשיתופים שלו.
אני דייקתי לעצמי בפוסט הזה את האבחנה בין מה שאני עושה בשביל עצמי ומה שאני עושה בשביל להוציא החוצה.
יסמין. אני תמיד סקרן לקרוא מה תכתבי בפעם הבאה.אני חושב שהכתיבה היא סוג של אומנות ולפרסם תמונות זה יותר בקטע של קבלת חיזוקים.
פחות מסכימה, תלוי בתוכן. יכול להיות תוכן כתוב שנועד לקבל חיזוקים "היום לקחתי את הילדים ל.. איזו אמא מעולה אני" ויכולות להיות תמונות שמביעות רעיון חזק.
בכל מקרה תודה על הפידבק, נעים לדעת שיש מי שמוצא עניין וסקרנות במה שאני כותבת 🙂