חברה שלי קיבלה את תפקיד רכזת ההשתלמויות בעירייה.
כשהיא רק התחילה את התפקיד היא הכינה תכנית שנתית ובאה להתייעץ איתי.הסתכלתי על גודש האירועים שהיא מתכננת ואמרתי לה – מתילדה, אני בטוחה שהעובדים ישמחו לצאת כל כך הרבה במקום להיות תקועים במשרדים כל יום, אבל את חייבת לנהל את זה נכון כדי לא להרוג את עצמך. אמנם זו העבודה שלך, אבל יש לך גם עוד דברים בחיים.
"אל תדאגי", היא אמרה לי, "יש לי צוות מעולה ואני בטוחה שגם העובדים עצמם יתגייסו לעזור כשצריך" (מסכימה איתה, זה אחד ממקומות העבודה היותר חברתיים שאני מכירה).
אז היא חילקה את ההשתלמויות לפי נושאים. חינוך, יחסי עבודה, מנהלים, חגים וכו'. פנתה אל הצוותים שהפיקו את ההשתלמויות בשנים קודמות, כאלה שיודעים מה צריך לעשות, שמכירים את המטריה. לכאורה – קל.
אבל החברה שלי באה מעולם העיצוב והכל אצלה צריך להיות פרפקט, אז לפני כל השתלמות היא עשתה חקר שוק, בדקה את המתחרים ויצרה חבילת מיתוג מושלמת, החל מהשם, דרך ההזמנות, הפרסום, השיווק ועד המפיות של הכיבוד שהוגש בהפסקות.
כל השתלמות הפכה לסמל, כל כנס היה מתוקתק והמשתתפים ידעו להעריך את המקצוענות.
אבל מתילדה לא יודעת לשחרר. זה לא שהיא לא סומכת על האנשים שלה, היא פשוט לא יכולה לתת לשום דבר "להרוס" את התדמית.
אז לפני כל השתלמות היא בדקה את הצוות, בקשה דיווחים וסיכומים, הנחתה אותם איך להנחות את העובדים שהם גייסו למשימה, ניהלה להם את התקציב ובגדול… לא נתנה לעשות באמת מה שבא להם.
הגדילה לעשות החברה הנהדרת שלי, וכשעובד הגיע אליה עם יוזמה פרטית היא הסבירה לו כמה זה מקסים, אבל אין זמן/תקציב/משאבים לקיים אותה.
חלפה שנה במהלכה היא היתה מתקשרת אלי על בסיס של פעם בשבוע ומקטרת באושר על עודף העבודה וחוסר שיתוף הפעולה של העובדים. על כמה היא עסוקה והכל נופל עליה בסופו של דבר.
בהתחלה הייתי מנסה להוריד אותה מהעומס, להסביר לה שהיא צריכה לסמוך על מי שהתגייס לטובת העניין, שצריך לקבל את העובדה שאלה האנשים, אלה המשאבים, אלה היכולות וכל אחד עושה הכי טוב שהוא יכול. בסופו של דבר, העבודה שלה זה רכזת השתלמויות, אבל לשאר עובדי החברה יש תפקידים אחרים והם עושים את זה בנוסף. למרות שזה בשבילם הם לא יכולים לתת לזה 200%.
אחרי כמה פעמים הבנתי שבעצם זה מה שמניע אותה: ההתעסקות, ההתרוצצויות, הלחץ והקרדיט. בפרספקטיבה של שנה אני רואה שלא רק שהיא לא התעייפה, אלא שזה מה שנותן לה את הכוח להמשיך.
הפסקתי לנסות לשנות לה את השיטה. הבנתי שזה מה שעובד לה. אם הייתי עובדת שם, כנראה הייתי מצטרפת לצוות.
ובתוך זה אני שואלת את עצמי –
מה עובד לי?
מה מניע אותי ומה נותן לי את המוטיבציה?
מהן שיטות הניהול שאני בחרתי לעצמי בכל מיני תחומים בחיים?
איך אנשים אחרים שעובדים מולי/תחתי חווים אותי?
בחלק מהדברים יש דמיון – מה שמניע אותי זה ההכרה והקרדיט, זה שמעריכים אותי ואת הדברים שאני עושה, זה שאני רואה שהדברים שאני עושה משמעותיים עבור האנשים שמסביבי.
אני מנסה בכל פעם לחשב מסלול ולבחור בתחומים או בסיטואציות שונות שיטות ניהול שונות בהתאם לדרישות ולאנשים. לפעמים אני קולעת וזה מתאים, לפעמים אני מפספת ומשלמת על זה. לפעמים תוך כדי תנועה הדברים מתנהלים בצורה אחרת.
ועל השאלה האחרונה אני יכולה רק לתהות ולקוות שחוויית העבודה איתי היא חיובית.
[תודה אהובה שאפשרת לי לפרסם את הפוסט]
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.