מה לעשות?

זה לא "מה", זה "איך".
משהו שאני עושה עם קבוצה כבר כמה שנים ופתאום אני מרגישה שאני די לבד.

חברי הקבוצה עושים מה שצריך ותורמים להתפתחותה, אבל חסרה ההתלהבות, ההתרגשות, היוזמה של השנים הראשונות, ואני מתחילה להרגיש גם ירידה במוטיבציה של עצמי. כלפי חוץ אני כאילו מאד נלהבת ודוחפת, אבל בפנים כשאני עם עצמי אני קצת חסרת אנרגיה ומתבאסת.
אז אני עוצרת רגע כדי לחשוב "בקול רם" – למה בעצם אני עושה את מה שאני עושה בתוך הקבוצה הזו?
האם זה בגלל שאני מאמינה בדרך או בגלל שאני אוהבת ומעריכה את האנשים שאיתי או בגלל שאני רוצה לרצות את מי שמסביבי או בגלל שאני נהנית מהתוצאות וההדים של העשיה?
כמובן שכל התשובות נכונות ובטח יש עוד כמה שלא עליתי עליהן. אז אני מנסה לחשוב על סדר העדיפויות ומגיעה למסקנה שהוא כנראה מוצג בדיוק פה, לפי סדר הדברים שעלה לי באינטואיציה הראשונית.

אז אם אני מאמינה בדרך, אין סיבה לירידת מוטיבציה, כי האמונה שלי לא צריכה להיות תלויה באחרים.
אם אני אוהבת ומעריכה את האנשים שאיתי, אני צריכה לדעת לתת להם את המרחב שלהם, כל אחד בתקופה שלו עם העניינים שלו.
אם אני רוצה לרצות את האנשים שסביבי, זה כבר סיפור לפוסט אחר.
אם אני נהנית מהתוצאות וההדים של העשיה, אז מה הקשר לאחרים?

בקיצור – מגיעה להחלטה – אני עושה את זה בשביל עצמי בלבד, האחרים הם רק ערך מוסף. אם הם איתי זה נחמד, אם לא, גם בסדר (ובנתיים הם בסביבה, אז בכלל הכל בסדר), כל אחד מקבל את זמן השקט שלו ואת זמן הפריחה שלו ומן הסתם לא כל דבר מתאים לכל אחד כל הזמן.

אז תודה לכתיבה ותודה לניתוח ואני ממשיכה לעשות את מה שעושה לי טוב 🙂

כתיבת תגובה