הבן שלי בן 4.5. פגישה ראשונה אצל המרפאה בעיסוק התחלנו לשחק איזה משחק. הבן שלי, כהרגלו, ממציא חוקים למשחק ועושה מה שהוא רוצה. המרפאה בעיסוק מחזירה אותו לכללים ואומרת לי, כדרך אגב, שאחת המטרות בטיפול תהיה שהוא ישחק לפי החוקים. אני לא מגיבה באותו רגע, אבל הולכת הביתה עם התלבטות.
מצד אחד אני מבינה את הצורך ב"לשחק לפי הכללים" כמיומנות חברתית ובכלל – לחיים. מבינה את החשיבות לדעת "באיזה עולם אתה חי" ולפתח בסיס תקשורת מתוך מכנה משותף שברור לשני הצדדים.
מצד שני אני תוהה האם זה לא גיל שעדיין צריך או אפשר לתת לו חופש יצירתי וסקרני לבחון, להמציא ולשחק לפי החוקים שלו ואיפה הגמישות שלי והגישה ה'זורמת' שלי של לאפשר להם, ללכת איתם ולתת להם להוביל, לעשות את הדברים בדרך שלהם ועל הדרך ללמוד בעצמי נקודות מבט שונות, רעיונות חדשים, אפשרויות נוספות שלא חשבתי עליהן וללמוד דרך התבוננות את ראיית העולם שלהם ואת הלמידה שלהם?
אני הולכת עם השאלה הזו כמה ימים, מנסה לעבד אותה ולא מצליחה להגיע לתשובה חד משמעית שמניחה את דעתי. הכי קרוב שהצלחתי להגיע זה – לפעמים ככה ולפעמים ככה, אבל זו לא היתה תשובה מספקת עבורי, היא הרגישה לי יותר כמו "זה מה יש" מאשר בחירה מודעת ומחושבת.
(זכרו את הפסקה הזו להמשך).
בשיחה אחרת עם הפסיכולוג של הגן ניצלתי את ההזדמנות ושיתפתי אותו בדילמה שלי. התשובה שהוא נתן כל כך פשוטה וכל כך נכונה לי:
כדי לשנות את החוקים, צריך לדעת מהם.
ולחדשות בהרחבה (מכאן זו כבר הפרשנות שלי):
קודם למדי אותו איך זה עובד, מה מצופה ממנו, תני לו את היכולת ליצור תקשורת בסיסית, צרי שפה משותפת. בשלב הבא תוכלי לתת לו את החופש לשבור את הכללים, להבין מה נכון עבורו ולהציע רעיונות אחרים. העוגן הקבוע יתן לו בטחון לחופש.
זה הזכיר לי את ההרצאה של אילן אליאור על יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה, בה הוא אומר שאנחנו נוהגים להגיד שילדים הם יצירתיים – חושבים מחוץ לקופסה, מה שלא ממש נכון, מכיוון שלילדים אין את הקופסה ולכן אין להם ממה לצאת. הקופסה היא אצלנו – מלומדי החיים בעלי הנסיון שכבר קיטלגנו והגדרנו והכנסנו את כל מה שסובב אותנו למגרות מגרות של קטגוריות, אמונות, פרשנויות וכו'…
כדי לצאת מהקופסה, צריכה להיות קופסה; כדי לשבור את הכללים, צריך לדעת מהם.
יבואו לוחמי החופש ויקשו – בכל זאת, הוא ילד, למה כבר לכבול אותו לנורמות ולקבע אותו לצורות? ואני אענה גם על זה – זה נכון כשחיים בתוך בועה והמטרה היחידה היא חופש ומעוף (אגב, גם מעוף מתחיל מאיזשהו בסיס), אבל כשמכניסים למערכת השיקולים והמטרות בחינוך גם מיומנויות חברתיות וגם הקניית ערכים של כבוד, הקשבה, אמפתיה, ענווה וגם יכולות למידה וקשב, ועוד ועוד, אז הדברים מקבלים משמעויות אחרות.
עכשיו, כשיש לי תשובה שמניחה את דעתי, אני מרגישה שאני יותר בשלה לבחור מתי לתת לו חופש להמציא את החוקים ומתי להתעקש על החוקים המקובלים. עכשיו ה-"לפעמים ככה ולפעמים ככה" מלפני שתי פסקאות, מרגיש לי כמו בחירה מודעת ומחושבת מכיוון שיש בסיס להחלטה והנה שוב אני חוזרת לאותו עקרון בדיוק – כדי לצאת מהקופסה, צריכה להיות קופסה; כדי לשבור את הכללים, צריך לדעת מהם.
ההרצאה של אילן אליאור.
הרצאה על יצירתיות, לאו דווקא על ילדים. יש בה כמה דוגמאות שאהבתי:
https://youtu.be/6v3Y4JOhMWc
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.