לשחרר

כמה קל להגיד לאחרים "שחרר", "שחררי", בטון יעני-קליל כזה "שחראאאר" עם מין חצי חיוך או בקול עמוק מלווה במבט ישיר בעיניים, מבט כזה שאומר "תאמין לי, אני יודעת".כמה קשה ליישם את זה על עצמי.
כל שחרור כזה הוא תהליך ארוך שמתחיל בהבנה שמשהו לא עובד לי, שהאוטומט שלי לא באמת מתאים למהות שלי ולמה שאני רוצה להיות. שהוא נובע ממקום לא נכון.
בשלב השני אני שואלת את עצמי מאיפה הוא מגיע, האוטומט הזה. טוב, שואלת היא מילה כוללנית מדי למה שאני עוברת עם עצמי. המושג המתאים יותר הוא חופרת. למה הוא שם, מה הוא משרת לי, מתי התחלתי להשתמש בו, מי לימד אותי והטמיע אותו בי כל כך חזק עד שהוא קיבל מעמד של "אוטומט".
אחר-כך אני מנסה להבין למה הוא מפריע לי ומה הייתי רוצה לעשות אחרת, זה בד"כ דווקא קל. בהמשך אני מנסה לתרגל שיטות תגובה חדשות בכל מיני סיטואציות וללמוד בכל פעם מה זה עשה לי ואיפה לדייק ולשפר. רק כשאני עושה משהו אחרת וזה מרגיש לי נכון ולא מאולץ, רק אז אני יודעת שהצלחתי לשחרר (ואז מתחילה עבודה חדשה עם הדבר – האם מה שבחרתי לשנות הוא באמת נכון לי, או שהוא רק ההיפך ממה שהיה עד כה ועכשיו צריך למצוא את דרך האמצע, או דרך אחרת, למשל).

אז תכל'ס – 3 סיטואציות משלושת הימים האחרונים של שלושה מצבי שחרור:

בראשונה אני מדברת עם חברה שמשתפת אותי בקושי גדול שהיא חווה בדרך ההתנהלות שלה בעבודה. היא מאד אוהבת את העבודה ומרגישה בה משמעותית, אבל היא יודעת שהדרך שבה היא בוחרת לעבוד גובה ממנה מחיר במקומות אחרים. אני מנסה להראות לה שיטות אחרות לגשת למצבים שבהם היא נתקלת, מנסה להסביר לה שהיא צריכה קצת לשחרר, אבל אני יודעת בוודאות, ומאמינה שגם היא, שאני הייתי פועלת באותה דרך בדיוק.

בשניה אני לקחת טרמפ עם חבר שנוסע לעבודה. באמצע הדרך הוא נעצר בתחנת דלק כדי לקנות קפה. הוא שואל אותי אם אני גם רוצה, אני עונה לו שכן ואז, באופן אוטומטי, שואלת אותו אם הוא רוצה שאני אצא, תופסת את עצמי תוך מאית שניה ואומרת לו – בעצם אני לא באמת רוצה לצאת, צא אתה.
יום אחרי כשאני נוסעת עם חבר אחר, הוא מציע לעשות עיקוף קטן ולהביא אותי עד למקום המדויק שאליו אני צריכה להגיע. אני מודה לו בלי לנסות להתווכח. זה לא פשוט, אני ממש עוצרת בעד עצמי, אבל מקשיבה לטיעון ההגיוני שאומר: הרי הוא הציע – זה אצלו. מראש הסיכום היה שהוא מוריד אותי באחת הצמתים, אם הוא העלה את ההצעה, אני רוצה להאמין שהוא באמת התכוון אליה.

בשלישית אני מסתובבת מהבוקר עם תחושת חוסר בגלל שיחה שחיכיתי לה ולא הגיעה.
מעבר לכך שהייתי צריכה לסגור כמה עניינים בשיחה הזו, רציתי מאד לדבר עם אותו אדם ולא יכולתי להתקשר אליו כי הסיכום היה שהוא מתקשר כשהוא מתפנה ולא רציתי להפריע לו. התחושה היא לא של אכזבה, לא של עצב, לא של החמצה, לא של כעס, רק איזשהו חוסר. ואני מנסה לחשוב ולמפות – מה היה הפוטנציאל בשיחה הזו שאני כל כך מתעסקת בזה שלא התקיימה, למה אני לא מצליחה לשחרר אותה ומנסה להתעסק כל היום בדברים שיסיחו את דעתי.

שחררי, מה שלא קרה היום יקרה מחר. ואם לא מחר, כפי שאומר השיר, אז מחרתיים.

אז יאללה, שחררו, אני הולכת לעבוד.

One thought on “לשחרר”

כתיבת תגובה