ישבנו עם חבר ביום שישי בצהריים, הוא סיפר שנגמל מסיגריות – ירד משתי קופסאות ל-7 סיגריות ביום.
אמרת "7 סיגריות? זה המון, מה נגמלת?!" ואני דווקא פירגנתי ומאד הערכתי.
בדרך הביתה חשבתי – למה כשזה אצל אחרים אני יכולה להעריך ולפרגן ועם עצמי אני תמיד כל כך קשה?
כשאני לוקחת החלטה זה דרסטי. זה שחור או לבן, זה כן או לא, זה מעל או מתחת, זה עם או בלי. אין בערך, אין כמעט, אין לאט לאט.
ועשיתי חשיבה עם עצמי – למה בעצם ההכללה הזאת? למה "כל דבר"? הרי כל סיפור מתנהל אחרת, למה לא לתת לכל סיפור סוף אחר?
פתאום הבנתי שלפעמים מותר לי גם לשחרר, גם להתפשר. זה לא אומר שאני מוותרת לעצמי, זה לא מראה על חולשה, אלא ההיפך – יש משהו מאד חזק בלדעת לפרק כל דבר לגופו – לפעול מתוך חשיבה ועיבוד כל סיטואציה בפני עצמה ולא מתוך איזושהי אמונה עתיקה שהשתרשה ומאד קל תמיד לברוח אליה.
עכשיו נותר רק ליישם…
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.