יום השואה בכל שנה מעמיד אותי בחרדה קיומית, בעיקר מאז שיש לי בית משלי ומשפחה.
שומעת וקוראת את הסיפורים של הילדים "משם" ולא יכולה להמנע מלעשות השוואות לילדים שלי שבאותם גילאים, לשים את עצמי במקום אמהות, להתחבר לתחושה של משפחה שיושבת לארוחת ערב ופתאום באחת חרב עליה עולמה במלוא מובן ועוצמה ומשמעות הביטוי.
מסתכלת מסביב בהוויה בה אנחנו חיים וככה, פעם בשנה, כל שנה, זה לא נראה לי מופרך, אולי אפילו מוחשי, כי כל הטוב הזה שמקיף אותי כל כך לא מובן מאליו.
מסתכלת מהצד על ערב שגרתי ורוצה לחוות אותו לנצח.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.