היא כותבת לי:
"אני קצת מבואסת שהילדים שלי המון במסכים וקשה לי לנתק אותם ולבלות יחד. אני חושבת שזו ההזדמנות להיות האמא שחלמתי. אבל זה לא קורה."
אני שואלת איזו אמא היא חלמה להיות, היא עונה לי: "….במסגרת הקיימת – פנויה, רגועה, מלאת שמחת חיים כמו שאני בחוץ. עושה עם הילדים יצירות, אומנות, טיולים, בישולים. מסייעת בלימודים ומקנה אסטרטגיות למידה."
אני מכירה את זה.
אני מחליטה שהיום אהיה סבלנית והדבר הראשון שאני רואה כשאני יוצאת מהחדר מעצבן אותי.
במקום לשבת לשעת יצירה כולם יחד, כל אחד יושב מול המסך שלו.
עושה הרבה מעבודות הבית בעצמי במקום לפזר אותן בין הילדים, רק כי אין לי כוחות לנהל את זה (שדווקא בשגרת החיים הקודמת, את רוב הדברים הם עשו).
אני חושבת שהתסכול שלי הוא גם מציפייה וגם מסוג של עיוורון.
אני מאד רוצה לעשות יצירה עם הילדים, אבל כרגע יש לי משהו חשוב לעשות (כביסה, למשל) ועד שאני מתפנה ליצירה הם כבר בעניינים שלהם והם לא "ערוכים לפקודתי" וחוץ מזה, גם כשכבר מתיישבים – הם יותר עסוקים בלריב מאשר בליצור, זה מתסכל. אני רוצה שעת איכות נעימה, מה הם לא מבינים??
אבל אז אני מנסה להפנות את השאלה פנימה ולחשוב – מה אני לא מבינה?
מה הצרכים שלהם מאחורי הריב הזה? מאחורי הבהיה במסך? מאחורי ההתעלמות ממה שקורה בבית?
לפעמים גם אני שוכחת לראות אותם, כמו בליל הסדר שעשינו עם כל מי שאנחנו תמיד עושים, אבל בזום ובעלי היה חולה ונשאר במיטה. הבן שלי היה ממש מבואס וישב נרגן ליד השולחן. במקום לעצור רגע ולהיות איתו בקושי שלו, כעסתי עליו שהוא מעכיר את האווירה, או במילים אחרות – הורס לי את הפסטורליה שניסיתי ליצור, שבינינו – גם עבורי היא היתה מאולצת כי היום ההוא היה מאד קשה רגשית גם עבורי.
זה טוב שיש לי איזה חלום שמוביל אותי ואליו אני שואפת, אבל אני גם מזכירה לעצמי שאני חיה בתוך עולם, לא בתוך בועה, לכן החלומות שלי צריכים להתאים את עצמם גם למה שקורה, ואם אני אמא לשישה ילדים ואשת איש, אנחנו צריכים למצוא את נקודות הממשק של החלומות של כולנו כדי ליצור את ההרמוניה שתהיה נעימה לכולם ופחות להסתכל על החלקים בחלום שנושרים הצידה.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.