לכבוד חודש אוקטובר – אוקטובר הורוד, הקמנו כמה יוזמות בקהילה להעלאת המודעות לסרטן השד ולעידוד בדיקה לגילוי מוקדם.
אחד הרעיונות להעלאת המודעות, נולד בהשראת קבוצת "גמאני רצה" שיצאה בקמפיין "מקיפים את כדור הארץ בריצה", בו אוספים קילומטרים של ריצה מרצים בכל רחבי הארץ, כשהיעד הוא להגיע לצבירה כוללת של 40075 ק"מ להעלאת המודעות לסרטן השד. (ל"גמאני רצה" יש קבוצות ריצה של נשים חולות ומחלימות בכל הארץ).
מה שעשינו אצלנו – בכניסה לקיבוץ העמדנו סלסלה עם סרטי בד ורודים. מי שיוצאת לריצה / הליכה / רכיבה / שחיה לוקחת איתה סרט ורוד וקושרת על היד. בחזרה שולחת תמונה שלה עם סרט ורוד ומספר הקילומטרים וקושרת את הסרט הורוד על הגדר, מה שיוצר מרבד ורוד במקום בולט בעל תעבורה גבוהה (גם גברים הוזמנו להשתתף, כמובן).
לפני יומיים התקשרה אלי מישהי מאחד הקיבוצים בסביבה וביקשה לשמוע פרטים על הרעיון, כדי שתוכל להעתיק אותו לקיבוץ שלה. בשיחה אקראית עם חברה, הבנתי שהיא זו שסיפרה לה על הרעיון ובעצם פרסמה אותו באחת הקבוצות בהן היא חברה.
כתבה לי החברה – "אני מקווה שזה בסדר שפרסמתי".
שני דברים עלו לי עם השאלה הזאת.
הראשון – מהי המטרה? לשם מה יצרתי את ה"פרוייקט" הזה? למה הפקתי את היוזמה הזו? הרי ברור שאם כל המטרה, המהות והרעיון שלו הוא העלאת המודעות, אז המטרה שלי היא שהוא יגיע לכמה שיותר אנשים ובעיקר נשים כדי שיהיו מודעים ולכן – ברור שהפרסום, לא רק שהוא בסדר, הוא אף מסייע להשגת המטרה באופן פעיל.
השני התקשר לי לקנאה וקנאות.
אני מבינה למה החברה יכלה לחשוב שאולי יפריע לי שמישהו "יגנוב" לי את הרעיון או "יעתיק" ממני, אני מכירה את הגישה הזו, רק שהיא רחוקה ממני ומהגישה שלי מרחק שנות אור.
אם מישהו חושב שהרעיון שלי טוב – זה מחמיא לי. אם מישהו רוצה ליישם רעיון שלי, זה אומר שהוא מאד מוצלח. זה קצת דומה לקנאות לבן זוג – אם מישהי חושבת שהוא נהדר ומקסים (מה שנכון), זה רק מחזק אצלי את ההכרה באיכות הבחירה שלי.
אז כן, זה בסדר. זה אפילו יותר מבסדר. מעבר לחשיבות של הנושא הספציפי הזה.
כשאחת ממטרות העל שלי היא להשפיע, אז ברור שככל שרעיון, מחשבה, תובנה שלי יוצאים החוצה וגורמים למישהו לעשות משהו או להבין משהו, כך אני מתקרבת להגשמתה. ואם גם מעבירים את זה הלאה, אז בכלל אני מבסוטה ומסופקת.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.