ערב חג.
קבענו שעושים על האש, מה שאומר שאני לא צריכה להכין את ארוחת החג.
אחה"צ יצאתי עם חברה לטיול ביער, הגעתי חזרה לקראת שעת הארוחה וגיליתי שהיו שינויים בתכניות ולא מדליקים את המנגל.
נהיה מאוחר, חמותי טיגנה מהר שניצלים, בעלי הכין פירה וישבנו לאכול.
ארוחת חג – פירה ושניצל.המצפון התחיל להציק לי – איך יצאתי עם חברה במקום להכין אוכל, אם הייתי בבית הייתי שמה לב בזמן ועכשיו היתה ארוחה "אמיתית".
האמת – שרק לי זה הפריע. רק בעיני פירה ושניצל זה לא אוכל. הילדים שמחו, בעלי היקר נהנה מהשניצלים הטריים וגם ההורים שלו שהצטרפו לארוחה היו מרוצים.
לפני שעלה בי רגשות האשם עצרתי אותם רגע ושאלתי – מהי ארוחת חג? מה המהות שלה?
תמיד נראה לי לא שפוי שאנשים מתעסקים כל כך עם האוכל בארוחות חג – שלושה סוגי בשר, דגים, 5 תוספות, 7 סלטים, 4 קינוחים ובסך הכל מדובר בארוחת ערב ותמיד נשארות כמויות לא הגיוניות של אוכל. אצלנו אני מנסה כבר שנים להקפיד על מינון נכון (ועדיין – אתם חושבים שלא נשאר הרבה יותר מדי בסוף הארוחה?). אז מהי המהות של ארוחת החג? האם האוכל? או הישיבה המשותפת, למידה של מסורת, ערכים, חוויה משפחתית, ציון דרך לפסק זמן…
בקיצור – התשובה ברורה. למי שלא הבין – לא סוג המנה הוא העיקר.
התרווחתי בכיסא, הסתכלתי על המשפחה המאושרת שלי שיושבת, כבכל שנה, בסוכת עץ ומסמרים שהילדים היו שותפים פעילים בהכנתה ואמונים על קישוטה.
על חמי וחמותי שגם השנה יושבים איתנו וכמה טוב שהם פה.
שרנו שירי חג, צחקנו, דיברנו ובין היתר, גם אכלנו.
יותר מאוחר, כשהילדים נרדמו בסוכה וכיבינו את האור, חשבתי לעצמי – איזה כייף להם שזו חוויית החג שאותה הם לוקחים משנה לשנה ותישאר איתם כל החיים.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.