חם נורא, רוח מערבית, הגלים גבוהים, להקות של מדוזות וסכנת נחשים, אבל אם נבטל את הקמפינג הילדים יתאכזבו.
מתי הפכנו את הנאת הילדים לקדושת החיים?
איך אכזבה היא מחיר גבוה כל כך הרבה יותר מבריאות, מסכנת חיים או סתם משפיות?
ואיפה נכנס פה אלמנט החינוך שלנו, ההורים, לשיקול דעת, לגמישות, להבחנה בין טוב ורע, לויתור, ליצירתיות, לגבולות?
ואם "הילדים יתאכזבו", אז מה? אז לא נוכל להתמודד עם התגובות שלהם? לא נוכל להסביר להם את ההגיון שמאחורי ההחלטה? האם אנחנו לא מאמינים באיניטליגנציה שלהם, שהם יכולים להבין מה עומד כנגד מה?
או שאולי, אוי ואבוי, לא נדע מה לעשות איתם, כי אנחנו הרי צוות הווי ובידור ומכונת אטרקציות. ולשבת בבית לא בא בחשבון, כי הם לא יודעים להעסיק את עצמם. אבל זו ביצה ותרנגולת. הם לא יודעים להעסיק את עצמם כי אף פעם לא נתנו להם הזדמנות להשתעמם חס וחלילה.
זה דומה ל"היה צפוף ומסריח ורועש ומשעמם, אבל העיקר שהילדים נהנו". לא מאמינה בזה. זה לא העיקר. העיקר הוא לבלות *ביחד* ובילוי צריך להסב הנאה לכל הצדדים.
כשאני בבית, הילדים לא משועממים. לא בגלל שאני מבדרת אותם, אלא בגלל שהם יודעים שמי שבא להגיד לי שמשעמם לו, אני מוצאת לו תעסוקה. בבית של שמונה אנשים לא חסר – כביסה, כלים, סידור, נקיון ועוד…
אז לפעמים, כשאני מרשה, הם בורחים למסכים ולפעמים, כשאני לא מרשה, הם בוחרים לשבת על הספה בפרצוף חמוץ ולקטר, אבל לפעמים הם פתאום מוצאים משחק או ספר או אחד את השני ופתאום הם מגלים שיש להם מה לעשות, גם בלי המסכים.
ובחזרה לקמפינג – בסוף מישהי כתבה בקבוצה משהו שמאד התחברתי אליו – "כל אחד אחראי על הילד שלו ויחליט לפי ראות עיניו. תודה רבה, אנחנו נגיע". ובאחת שקטו כל הקולות שרצו לי בראש.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.