לפני כמה ימים נפרדנו מעדי שהיתה יקרה לי מאד. לא היינו מאד קרובות ברמה היומיומית, אבל בממשקים שלנו היינו מאד כנות, פתוחות וציניות באותה מידה. ראינו את הדברים בצורה דומה, הגישה שלנו היתה דומה, הרגשתי איתה בנוח, אהבתי אותה מאד ואני יודעת שגם היא אותי.
היא היתה אישה מיוחדת במינה, אהובה מאד, מוערכת מאד, חזקה מאד, אספה סביבה אנשים רבים במהלך חייה הקצרים והיתה דמות מרכזית בקהילה.
שבועיים לפני שנפטרה, כשהסוף כבר הורגש, היתה לנו שיחה. בין השאר דיברנו על מה שיהיה פה אחרי שהיא לא תהיה פה ברמה הקהילתית, על האבל הכבד שירד על הקיבוץ והקושי להתאושש, על דחייה וביטול של אירועים ועל הצורך להגדיר זמן שממנו והלאה החיים יחזרו למסלולם בלי שאנשים ירגישו קושי.
היא ביקשה שאדאג שתקופת האבל תהיה במהלך השבעה ושאחר כך כולם יחזרו לחיות את החיים כפי שהיא אוהבת, צחקנו כשהיא אמרה לי – תכתבי בכל המודעות: "לבקשתה של עדי, המסיבה תתקיים כמתוכנן", סיפרה שלא פעם היא אמרה לאמא שלה שאם היא מתה יום לפני פורים – שלא יבטלו את החגיגות.
אז את האירוע שאמור היה להתקיים יום אחרי השבעה ביטלנו, כי גם בשביל לפרסם צריך כוחות, אבל אני מעבירה כאן את המסר ש:
בסוף החיים הם החיים, וחלק מלחיות אותם בשלמותם, זה לדעת להשבר, להתגבר ולהמשיך.
* ומנצלת את ההזדמנות לספר שגם לי יש הסכם עם חברה שאם קורה לי משהו, ממשיכים לחגוג כרגיל 🙂
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.