הוא לא אוהב את זה שאני מעדיפה לרוץ לבד. "אני מרגיש שבמקום שהריצה תחבר בינינו, היא מרחיקה אותנו". אז למרות שזה אף פעם לא באמת נוח, אני קובעת לצאת איתו בבוקר. אני מתכננת ריצה ארוכה ובגלל מזג האוויר ובגלל ששנינו לא נהיה בבית, אני רוצה לצאת מוקדם, אז אני אומרת לו שנצא ברבע לשש (לפנות בוקר…). הוא מנסה למשוך לכיוון הבוקר ואני לא ממש מתפשרת (טוב, אם לא הייתי קובעת איתו הייתי יוצאת בחמש וחצי…).
אני קמה בזמן שיאפשר לי להתארגן ולצאת ברבע לשש, מנסה להעיר אותו והוא אומר לי שירוץ כבר אחר כך. אוף, אז הייתי יוצאת בחמש וחצי.
בעשרים לשש הוא מחליט לקום. עכשיו אתה קם?? אני שואלת אם הוא יוצא איתי, אם לחכות לו, הוא עונה – מה שאת רוצה, קודם אשתה קפה. איך מה שאני רוצה? הרי אם אצא בלעדיו אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה. אני מבינה שברבע לשש כבר לא אצא. אוף!
עד שהוא יושב, עד שהוא שותה, עכשיו נזכר שהוא צריך לשירותים…. למה אתה עושה את זה?? רציתי לצאת מוקדם, רציתי לרוץ ארוך, למה אתה מעכב אותי ככה? אוף!!
סוף סוף בשש ורבע אנחנו יוצאים מהבית. אני עצבנית ומתוסכלת.
מתחילים לרוץ ואני לא מצליחה להרגיע את עצמי. ואז עולה לי הרעיון שעליו כתבתי בפוסט הקודם ואני מנסה לחשוב – האם המטרה היא הריצה? התשובה היא כן. הריצה של סוף השבוע חשובה לי, כי באמצע השבוע הרבה יותר קשה לי לצאת. אני לוקחת את זה שלב קדימה – מהי מטרת העל? לא של הפעולה הזו כאן ועכשיו, אלא המטרה הגדולה יותר. מה באמת חשוב לי? לרוץ ביום הספציפי הזה 18 ק"מ או שלום ואהבה?
כשאני מפנימה את התשובה הכל משתחרר, הויתור הופך לבחירה ואני מרוצה מעצם העובדה שהצלחתי לצאת לרוץ ביום הזה ושקידמתי משהו לטובת הזוגיות שלי.
בק"מ הבא אני כבר הרבה יותר רגועה ומצליחה להתפנות לספר לעצמי את הסיפור מהצד השני – איך הוא היה כל כך עייף שלא הצליח לקום, אבל היה לו חשוב להיות איתי, אז הוא התאמץ וקם מוקדם והתאפס על עצמו ויצא איתי לריצה.
הכל מתבהר ואני שוב מאוהבת במי שרץ לצידי. גם במובן המטפורי
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.