אלה החיים

מי אתם האנשים האלה שמספרים לכולם שכשמגיעים הילדים נגמרים החיים?

נתחיל בזה שיש לי 6 ילדים והגדול עוד לא בן 13, אז הפרספקטיבה שלי מספיק אמינה.
עכשיו נדבר על "מה הם החיים?" (אבל ממש בקטנה, זו שאלה גדולה מדי לפוסט כרגע).

ילד מסיים גן חובה ועולה לכתה א'.
כבר לא מגיעים לגן למשחקי קופסא, כבר לא יושבים במעגל ושרים שירים עם הגננת, כבר לא יוצאים לטיול (בקיבוץ) ויושבים כולם יחד לאכול סביב השולחן, כבר לא קובעים עם חברים אחה"צ כמה שרוצים ואיך שרוצים. פתאום יש דרישות, יש סדר יום רוטיני של שיעורים-הפסקות, צריך לשבת, להקשיב, להכיר ילדים חדשים, להתמודד עם מורים שונים, להכין שעורי בית אחה"צ…..
נגמרו לו החיים. נגמרו החיים כפי שהכיר אותם עד כה והתחילו חיים חדשים אותם צריך ללמוד, להכיר, להתרגל.
אותו דבר יקרה כשיעלה לחטיבה ולתיכון, בצורה קיצונית יותר כאשר יגיע לצבא.
אני מעולם לא שמעתי ילד שאומר "נגמרו לי החיים" במעברים האלה. למה? אולי כי ילדים חיים את החיים. הם מבינים שזה עסק דינאמי, מתהווה. אי אפשר להתקדם אם עומדים במקום.

אנחנו מסיימים תיכון, או משתחררים מהצבא (כל אחד בקצב שלו) ואז, בלי להיות מודעים לזה, אנחנו מבינים שבכל שלב אנחנו מתחילים חיים חדשים, אבל לא תמיד אנחנו משכילים לחוות את ההתרגשות של ההתחלה, אלא "נתקעים" בקבעון של השגרה.
התגייסתי לצבא, נגמרו לי החיים / התחלתי ללמוד, נגמרו לי החיים / מתחיל לעבוד בעוד שבועיים, זהו, נגמרו החיים וכן הלאה..

כשאנחנו מביאים את הילדים לחיינו, אנחנו מתחילים חיים חדשים. זו מחויבות שלא הכרנו, אחריות שלא הכרנו, אמפתיה שלא הכרנו, אהבה ודאגה מסוג שלא חווינו קודם (רובנו, בכל מקרה).
הדברים מתגלגלים אחרת, מערכת השיקולים אחרת והזמן מתחלק ומתנהל בצורה שונה לחלוטין.
נכון שאנחנו כבר לא תלויים רק בעצמנו וחופשיים לעשות מה שבא לנו, אבל באיזה שלב בחיים כן היינו?
בגן – כשהיתה גננת והיו הורים והיינו תוליים באופן משמעותי במבוגרים שסביבנו? בבית הספר כשנדרשנו להגיע לתוצאות? בצבא? באוניברסיטה? אפילו ב"טיול הגדול" היינו מונעים משיקולי תקציב וחברה ולפני הילדים – היתה לרובנו זוגיות שדרשה את תשומת הלב והתחזוקה שלה, אז מתי בדיוק היינו חופשיים ולא תלויים?
תמיד יש איזושהי מחויבות ברקע, ולתפיסתי – תמיד אנחנו חופשיים ולא תלויים. הכל עניין של בחירה וסדר עדיפויות.
אני יושבת עם הילדים בחצר אחה"צ במקום ללכת לישון או לקרוא ספר, לא בגלל שנגמרו לי החיים, אלא בגלל שאלה החיים שלי כרגע. בגלל שלמערכת השיקולים שלי נכנסים פרמטרים של ניצול הזמן שלי עם האנשים שאני אוהבת, בניית בסיס לקרבה, הנאה (כשהם במצב רוח טוב), תחושת חשיבות ומשמעותיות (כשהם זקוקים לי). וכן, יש לי ברירה. אני יכולה להזמין בייביסיטר שתקח אותם כדי שאוכל לקרוא ספר, אני יכולה לשים אותם מול הטלויזיה, אני יכולה לשלוח אותם לחברים, אני יכולה גם סתם להזניח אותם ולא להתייחס אליהם. אבל לא בא לי.
אני רוצה לבלות איתם, אני רוצה להגיע הביתה מוקדם כדי להיות איתם, אני רוצה לסוע לחו"ל לזמן קצר ולא לשלושה חודשים כדי לחזור אליהם. סדר העדיפויות שלי כולל את הזמן והצרכים של הילדים שלי בדיוק כמו שב"טיול הגדול" סדר העדיפויות שלי כלל לינה בחדרים מעופשים ונסיעות ארוכות באוטובוסים מפוקפקים כדי שישאר לי כסף לטייל עוד כמה חודשים.
וזה נכון שבשעה מסויימת בערב אני רוצה שהם ילכו לישון ויעזבו אותי בשקט, כי בניהול הזמן שלי יש דברים נוספים, כמו קריאת ספר וזוגיות ובמערכת השיקולים שלי אני מבינה שזה שלב שבו לא אני ולא הם נצא מורווחים מהאינטראקציה בינינו (וזה בלי קשר לחשיבות שעות השינה והבריאות שלהם).

אז לא. החיים לא נגמרים. הם גם לא מתחילים, זה בסה"כ שלב חדש שבו (שוב) נקודת היחוס שלנו אליהם משתנה. מה שאנחנו צריכים זה ללמוד לעבוד עם זה ולהצליח לשמור על סדר עדיפויות מאוזן ומערכת שיקולים מאוזנת ולא להשאב לעדיפות אחת עליונה ושיקול שמאפיל לנו על שאר העולם.

מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.