רענן ורגוע – הכנסת מארחים

אנחנו מארחים את החברים של הבת שלי להדלקת נרות חנוכה. הפעילות נגמרה, כל חומרי היצירה מפוזרים על השולחן והרצפה, מחכים לפיצה והילדים מתחילים לחפש את עצמם, הקטנים שלי כבר עייפים וחסרי סבלנות, בן זוגי היקר לא נמצא – הלך לאסוף את הילד מפעילות אחרת.
לתוך כל זה נכנס אבא של אחד הילדים, כולו רענן ורגוע, שואל כל ילד לשמו, מתיישב ליד השולחן ומפתח סמול-טוק עם כל אחד מהם. הפיצה מגיעה והוא בשקט מחלק לכולם מה שהם רוצים ומפזר תבלינים תוך כדי שהוא מספר לילד שלו מה עבר עליו בשעה וחצי שהוא חיכה לו. אחד הקטנים שלי מבקש מים. הוא נכנס בשיא הטבעיות למטבח, לוקח כוס מהכיור ומגיש לילד.
כמה מופלאה בעיני היכולת הזו – לדבר עם כל אחד, לעשות דברים בלי להתנצל, להתנהג בטבעיות בלי מבוכה.
ואני – לא נלחצתי "לארח" אותו ולגרום לו להרגיש בנוח, כי מראש הוא הרגיש בנוח, והטבעיות שהוא הכניס איתו אלי הביתה אפשרה גם לי להיות טבעית.

תהיתי – למה הוא נכנס ככה? מה הוא בא ללמד אותי היום?
מהם הדברים שמאפשרים לו להכנס לבית זר ולהיות כל כך נינוח? הנאמנות שלו לעצמו, מין חיבור פנימי עמוק לעצמו שנותן בסיס יציב לאותנטיות ובטחון עצמי.

בהתחלה חשבתי לעצמי – "אני רוצה להיות כזו שנכנסת לבתים של אחרים ומרגישה כל כך בנוח, להשיל את כל עניין המבוכה"
אבל יועצת הסתרים שלי נתנה לי מבט אחר:
במקום להתחבר ל"עצמי" שלו ולנסות ללמוד את התחושות שלו ולהתחבר לחיבורים שלו, אתחבר לעצמי שלי.
מה הרגשתי באותו רגע שהוא נכנס? אילו תחושות זה עורר בי? איפה ישב הרוגע? מה הייתה המשמעות של ההתנהגות שלו עבורי?
אחרי שאבין את התשובות לשאלות האלו, אנסה לשחזר את החוויה שהייתה לי עם כל אחד אחר. מעכשיו כל מי שיכנס אלי הביתה יהיה רענן ורגוע מבחינתי. אני אציף בתוכי את אותן תחושות שהיו לי כשהוא הגיע וזה יהדהד לצד השני.
כך אשנה את התסריט. לא עוד מבוכה הדדית ומשחק אילם של "אורח" ו"מארח" מלא סימני שאלה, אלא תחושה הדדית של בני בית והתנהגות טבעית.

ואם להרחיב את הדבר – כשם שאני מושפעת מדברים בסביבתי כך אני יכולה להשפיע החוצה, לכן כשאני חווה משהו נעים ומפנימה אותו, אני יכולה להדהד אותו הלאה למקומות אחרים וליצור הוויה כללית נעימה מסביבי.

כתיבת תגובה