מה אני מפחדת להפסיד?
אני מוצאת את עצמי חברה בקבוצות ווטסאפ שאני לא מפיקה מהם כלום. לא בגלל שאין בהן ערך, אלא מכיוון שמראש אני לא קוראת בהן את ההודעות. כשאני רואה את הסימון הירוק, אני נכנסת ויוצאת רק בשביל שהוא יעלם. אני חברה גם בקבוצות שהצורך שלהן כבר לא רלוונטי (קבוצות שנפתחו לצורך אירוע מסויים).אני מוצאת את עצמי במפגשי זום, האחרונה לצאת. אם זה מפגש שמישהו אחר פתח, אני נשארת עד שהוא סוגר אותו.
אני מוצאת את עצמי משאירה את הטלפון דלוק גם כשאני הולכת לישון, זה הרגל מאז הטלפון הנייד הראשון שלי, שכשקיבלתי אותו הייתי "עובדת חיונית" והרגשתי צורך להיות זמינה.
אני מוצאת את עצמי נשארת במפגשים חברתיים כבר הרבה אחרי שהם מעניינים אותי או כבר אחרי שעברה שעת השינה שלי (כן, לפעמים אני גם ישנה).
חוזרת קצת אחורה ונזכרת שכשהיינו ילדים היינו נפגשים ביום שישי בערב. בסוף המפגש היינו עושים סיבוב כדי ללוות כל אחד לביתו. כשהיו מגיעים לבית של השלישי לפני הסוף, הוא תמיד היה אומר לשניים הנותרים "אל תעשו צחוקים בלעדיי".
אני מוצאת את עצמי שואלת את עצמי פעם אחר פעם – מה יש לי להפסיד? ואם אפסיד – אז מה? מה כל כך חשוב, שבשביל לא להפסיד אני מוכנה להפסיד את מה שחשוב – זמן, אנרגיה, שינה טובה.
=====
אז כבר זמן מה שאני עם השאלה הזו ועדיין לא מצאתי תשובה, אבל לפחות הבנתי שבנתיים אני לא רוצה להפסיד דברים חשובים. אז השקעתי את הזמן – יצאתי מכמה קבוצות, התנתקתי מכמה רשימות תפוצה ובערב אפילו סגרתי זום ישר אחרי שנפרדנו ולא חיכיתי עד שהאחרון יצא.
לא תמיד יש לי תשובות ופתרונות, אבל כל דבר שעולה לי מביא איתו תובנות.
ולפעמים לא באמת צריך תשובה, צריך רק לדעת לשאול.
מזמינה אותך לעקוב - אשלח לך אימייל בכל פעם שיעלה פוסט חדש.