להטמיע הרגלים

שומעת את עצמי בזמן האחרון אומרת לא פעם "יופי, אחרי 11 שנה בבית הזה למדת לעשות…", "לקח לך רק 9 שנים ללמוד שאצלנו….".
היום היה רגע מכונן – לקח לילדים פחות זמן ממני לסדר את הכביסה [רגע, הסבר קצר על הכביסה: כשמוציאים מהמיבש מחלקים לשלוש סלסלות – אחת בגדים של ההורים, אחת בגדים של הילדים ואחת בגדים של התינוקות, פשוט כי כל סלסלה הולכת לאיזור אחר בבית. את הבגדים שלנו ושל התינוקות אני ממיינת, את הבגדים של הילדים ארבעתם ממיינים ביחד – כל אחד לוקח את הבגדים שלו].

אז למה זה רגע מכונן? בשביל זה אתן רקע היסטורי קצר:
עד היום, בזמן שאני הייתי ממיינת ומפזרת את הבגדים שלנו ושל התינוקות, כולל הצמדת זוגות גרביים וקיפול חולצות שלו (אחד הדברים היחידים שאני באמת מקפלת, למי שזוכר מהפוסט על הכביסה), הם היו יושבים, בוהים באוויר, הולכים לשרותים, לשתות מים, לריב הרבה ובקיצור – למרוח את הזמן ולדחות את הקץ. זה יכל לקחת להם גם 3 שעות בלי לשים לב, ובין לבין התערבות שלנו, ההורים, כשזה הפך בלתי נסבל – כעסים, איומים, תמריצים ומה לא..

עד כאן היסטוריה, והנה באה הפרקטיקה:

ברור שהיה יותר פשוט למיין בעצמי, וסאגות הכביסה היו מהקשות בבית, אבל כל הדרך האמנתי בכל לבי שזה עוד אחד מאותם דברים שכל אחד צריך לדעת לעשות עבור עצמו ועל פניו זו לא פעולה מסובכת גם עבור ילד בן 3.5 (אלא אם כן יש לו שלושה אחים גדולים שמציקים לו תוך כדי, מסתבר).

חלק מיצירת הרגל זו התמדה, ואם אני רוצה ליצור הרגל אצל הילד שלי – אני צריכה להתמיד.
וכשכל פעם שילד משאיר מגבת רטובה באמבטיה אני קוראת לו לתלות אותה ולא תולה אותה בעצמי, וכל פעם שילד לוקח את החתיכה האחרונה ומשאיר כלי ריק במקרר אני קוראת לו שיבוא לשים אותו בכיור ולא שמה בעצמי, וכל פעם שילד משאיר נעליים בחוץ אני קוראת לו שיכניס אותן ולא מכניסה בעצמי וכו' – בסוף הוא לומד להרים את המגבת, לפנות את הכלי, להכניס את הנעליים. נכון אני נשמעת אמא קרציה וקטנונית? זה באמת נכון, אבל אני מאמינה שזו הדרך להביא את הילדים שלי לעצמאות ולתת להם כלים לחיים.

לפני כמה זמן ישבנו אצל חברים – הורים למתבגרים. השעה היתה קרוב לחצות כשהבן שלהם נכנס למטבח וחימם לעצמו משהו מהמקפיא, השעה היתה אחרי חצות כשהבת נכנסה למטבח עם חברה והכינו לעצמן ארוחה קלה וכוס תה ופתאום ירד לי האסימון שעוד מעט יהיו לנו בבית שניים-שלושה-ארבעה ובסוף גם שישה מתבגרים והקטע הזה של "אחרי ארוחת ערב המטבח סגור" כבר לא יהיה בתוקף.

אני זוכרת בחדווה את ה"ארוחות שחיתות" שאנחנו היינו עושים בלילות בתור ילדים. כל מה שאני יכולה לעשות זה להרגיל אותם לנקות ולסדר אחריהם ולא להשאיר לי "הפתעות" לבוקר.

כשהבן שלי ביקש באחד הימים לעשות מלחמת מים עם החברים שלו אצלנו בחצר, הסכמתי והבהרתי לו שאני לא רוצה לראות שום סימן לזה בסיום ה"פעילות". כמובן שעוד יומיים אחרי זה קראתי לו כל פעם להרים עוד שקית, עוד חתיכת בלון, עוד רובה-מים להחזיר למקום.

יש דברים שנכנסים מהר ויש דברים שצריך להגיד שוב ושוב ושוב ושוב ו.. לוקח להם 11 שנה להיטמע, אבל בסוף אני מבינה שזה מצליח ומשתלם לכולם.

אני יודעת שאני צריכה "לבחור את המלחמות שלי", לכן אין לי בעיה שילד הולך לגן כשעל רגל אחת נעל ועל השניה סנדל (לא לאורך זמן כמובן, כי זה דופק את היציבה), אבל בסוף היום כשהוא נכנס הביתה – שישים את הנעליים במקום…

3 thoughts on “להטמיע הרגלים”

    1. אז בסהכ אנחנו מסכימות
      שיש לבחור את המלחמות
      אני משערת שאני לא הייתי מאפשרת לצאת עם סנדל 👡 אחד ונעל אחת
      ואת כן
      נפלא
      העיקר בעיני זו ההבנה שאי אפשר לריב כל הזמן על כל דבר

      1. בהחלט נכון. לבחור את המלחמות באופן כללי כגישה לחיים.
        בעניין חינוך וגידול הילדים – לבחון אותן תמיד מול הערכים שלנו – מה חשוב לנו להנחיל להם, איזה הרגלים, איזו תפיסת עולם, איזו מציאות אנחנו רוצים ליצור להם ולאן היינו רוצים שיתפתחו.
        בדיוק כפי שכתבת – כל אחד בדרכו.

כתיבת תגובה